צמד המילים "אינטרס ההשבה" יכול לבטא לפחות שני סוגים של אינטרסים, ביניהם אינטרס ההשבה במובן הצר ואינטרס ההשבה במובן הרחב. אינטרס ההשבה במובן הצר מתייחס להתעשרות שהניב מפר החוזה כתוצאה מקיום החוזה, בעקבות קבלת משאבים וטובות הנאה שקיבל מכוח אותו חוזה עם הנפגע;[1] ואולם אינטרס ההשבה במובן הרחב הינו מובן חדשני יחסית, המתייחס להתעשרות אותה הרוויח המפר עקב הפרת החוזה, כלומר על מצב בו מפר החוזה זכה במשאבים שלא היה זוכה בהם אילו קיים את החוזה.[2] מכאן, שעבודתי זו מדברת על מצבים בהם הנפגע לא רוצה לקבל את מה שהוא עצמו נתן למפר, אלא את הרווח (במילים אחרות – את ההתעשרות) שהפיק המפר כתוצאה מהפרת החוזה.
טול לדוגמה מקרה בו א' התקשר בחוזה מכר מקרקעין עם ב'. לאחר חתימת ההסכם ולחיצות הידיים, א' מקבל הצעה עסקית טובה יותר בה הוא מקבל תמורה גבוהה יותר תמורת אותם מקרקעין, ולכן הוא מעוניין להפר את החוזה עם ב' על-מנת לחתום הסכם נוגד עם ג', מסיבות של תועלת אישית-כלכלית בלבד. מובן כי המחוקק לא מעוניין לתת "לגיטימיות" למעשה שכזה, שהרי אם תהיה לכך לגיטימיות יהא באפשרותם של אנשים להפר חוזים ללא הרף ולא להתייחס להתחייבויותיהם ברצינות. האינטרס הציבורי אומר שיש לקיים חוזים ולעמוד בהבטחות, גם אם זה אומר שנחתם חוזה פחות רווחי מחוזה אחר.
מבוא
פרק 1: רקע – יחסי הגומלין בין דיני עשיית עושר לבין דיני החוזים
פרק 2: סעד ההשבה הרחבה ופרשת אדרס (1988)
פרק 3: סקירת הפסיקה לאחר פרשת אדרס
פרק 4: הדין הרצוי – סיכום ומסקנות אישיות
ביבליוגרפיה
