לפי נתוני השאלה, הרי שנראה כי חברה א' הפסידה בגין הפרת החוזה על ידי חברה ב', לכל הפחות סך של 110,000 ₪ - עלות ייצור המכונה. נראה כי סכום זה איננו שנוי במחלוקת, וחברה א' תוכל להוכיח כי זהו הנזק שנגרם לה, וכי פיצוי בסכום שכזה יוכל לכסות על נזקיה.[1]
בהתאם להוראת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "החוק"), הרי שהנפגע מהפרת חוזה יוכל לתבוע פיצויים מהצד המפר על הנזק שנגרם לו, ושהמפר היה יכול לצפותו מראש בעת כריתת החוזה. כך קובע ס' 10:
"הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".
הוראה זו מבוססת על הכלל הידוע ככלל "ריחוק הנזק" המבוסס על המשפט האנגלי[2], ולפיו "על המפר לדעת בעת כריתת החוזה על העובדות המיוחדות שעמדו ביסוד הנזק הבלתי צפוי, כתנאי להטיל עליו חבות לנזק"[3].
בפסה"ד בעניין מלון צוקים[4] נקבע בדעת רוב, כי סעיף 10 כולל בתוכו "פיצויי קיום" – היינו, פיצויים שמטרתם העמדת הנפגע מהפרת החוזה באותו המצב בו היה לו קוים החוזה, וזאת בצד "פיצויי הסתמכות" – היינו, פיצויים בגין ההוצאות שהוציא הצד הנפגע בגין החוזה, שמטרתם להעמיד את הנפגע באותו מקום בו היה אילולא נכרת החוזה.
לרוב, פיצויי ההסתמכות הינם פחותים מפיצויי קיום, שכן לרוב צד מתקשר בחוזה מתוך מטרה להשיא את רווחיו הכלכליים, אך ייתכנו מקרים בהם פיצויי ההסתמכות יעלו על פיצויי הקיום, כמו למשל בחוזי הפסד. לעניין היחס שבין סוגי הפיצויים, הגישה הרווחת הינה כי פיצויי הקיום משרתים את עיקרון העל בדיני החוזים, שמטרתו לקיים את החוזה ו/או להעמיד את הנפגע במקום בו היה לו קוים החוזה. מבחינה זו דומים הפיצויים לתרופת האכיפה. רק במידה ולא ניתן להיטיב את נזקו של הנפגע בעזרת פיצויי קיום, אם בשל קושי כלכלי ואם בשל קושי ראייתי וכו', ייפסקו לטובתו פיצויי הסתמכות[1].
