1. התנאים לקיומה של "הכנסה" לפי שיטת המס בישראל: א. התעשרות – תקבול שאיני צריך להחזירו. ב. מימוש – תשלום המס נעשה רק כאשר נעשה מימוש הרווח. ג. ישנו מקור – סעיף בחוק. ד. לא מדובר בירושה או מתנה (כאשר יש מתנות נוספות שכן נכללות בבסיס המס). ה. מכירת המקור תמוסה כרווח הון. לעניין "הכנסה" יש להבחין בין הכנסה פירותית לבין כנסה הונית, כאשר שיעור המס על הכנסה הונית הוא, ככלל, נמוך יותר. הכנסה פירותית היא הכנסה לפי סעיף 2 לפקודה. המבחנים לצורך קביעת המקור: מבחן המחזוריות, מבחן האינטגרליות, מבחן הפוטנציאל (פס"ד ברנשטיין), מבחן התמורה על פי הסכם למתן שירותים. כמו כן נקבעו מבחני-עזר נוספים להבחנה בין הכנסה פירותית לבין הכנסה הונית, ואבחן אותם להלן.
הדיבידנד של 50,000 ₪ שקיבל עוז – סעיף 2(4) לפקודה קובע כי דיבידנד נחשב להכנסה פירותית. הסעיף קובע את החבות במס הכנסה על דיבידנד למרות שמדובר בהכנסה פסיבית ולא בהכנסה מיגיעה אישית. שיעור המס על דיבידנד קבוע בסעיף 125ב לפקודה – בין 25%-30%.
2. סעיף 17 לפקודה קובע כי לשם בירור הכנסתו החייבת של אדם ינוכו, זולת אם הניכוי הוגבל או לא הותר על פי סעיף 31, יציאות והוצאות שיצאו כולן בייצור הכנסתו בשנת המס ולשם כך בלבד. הסעיף מונה סוגי הוצאות המותרות בניכוי, ולא מדובר ברשימה סגורה. הכללים המצטברים לעניין הכרה בהוצאה לפי סעיף 17: א. ההוצאה יצאה כולה בייצור ההכנסה. ב. הייצור ההכנסה באותה שנת מס. ג. רק הוצאה פירותית שנועדה לשמור על הקיים מותרת, ולא הוצאה הונית שנועדה להשיג יתרון מתמיד. סעיף 30 קובע כי גם הוצאות המותרות בניכוי צריכות להיות בסכום סביר, ולנציג מס הכנסה יש סמכות לקבוע כי מדובר בהוצאה מופרזת – סעיף 17 הוא איכותי וסעיף 30 הוא כמותי (פס"ד לאור). סעיף 32 קובע רשימה של הוצאות האסורות בניכוי למרות שהן נחשבות להוצאות מותרות לפי סעיף 17. סעיף 31 קובע כי ניתן להגביל את ההוצאות בתקנות.
