המעמד האישי במדינת ישראל מוסדר בחקיקה ענפה ורחבה אשר מטרתה להסדיר את מצבו ומעמדו האזרחי והמשפחתי של האדם בישראל . בין היתר, מוסדרים במסגרת זו נושאים רבים ומגוונים לרבות נישואין וקידושין, גירושין, משמורת ילדים, מזונות, חלוקת רכוש בין בני זוג, אמהות ו/או אבהות, נישואין אזרחיים, אימוץ, צוואות וירושות, סכסוכים במשפחה ועוד כהנה וכהנה נושאים הנוגעים לחיי הפרט.
ייחודה של מערכת דיני משפחה זו נעוצה בכך שהיא כוללת מערכת דתית ומערכת אזרחית הפועלות במקביל, זאת כתוצאה מן העובדה שהיא נשלטת ע"י עיקרון הדין האישי.
מערכת המשפט הדתית כוללת את בתי הדין הרבניים היונקים את סמכותם בעיקר מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 [1] בעוד מערכת המשפט האזרחית כוללת את בתי המשפט לענייני משפחה אשר הינם למעשה בתי משפט השלום, היושבים כבתי משפט לענייני משפחה על פי חוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה- 1995[2]. ההפרדה הנ"ל הינה תולדה של המצב שהיה קיים בתקופת האימפריה העותומנית ואשר אומצה לאחר מכן תחת שיטת המשפט המנדטורית. מדינת ישראל הינה בין היחידות בעולם בה מונהג עיקרון הדין האישי (לצד הפיליפינים, פקיסטון, הודו ומצרים אם כי באופן חלקי).
1. מבוא
2. מושגי יסוד
2.1. עיגון האישה - "עיגונא דעיתתא"
2.2. "גט או ספר כריתות"
2.3. "מעוכבת גט"
2.4. "גט מעושה"
3. מימדי תופעת העגינות ומסורבות הגט
4. אמצעי הכפייה
5. פיצוי נזיקי למסורבי גט
5.1. עילת תביעה נולדה
5.2. הרחבת ההלכה
5.3. תגובות מן התקשורת והאקדמיה
6. התייחסות בתי הדין הרבניים לתביעות נזיקיות של מסורבות גט
6.1. הצגת הפסיקה
6.2. ניתוח ראשוני של עמדת בתי הדין הרבניים
6.3. התמונה המלאה
6.3.1. הקושי
6.3.2. ניסיון ליישוב הקושי
7. מסקנות והרהורים
7.1. סיכום
7.2. מסקנות והרהורים
8. סוף דבר
