בעבר היו דיני העבודה חלק מדיני החוזים, ואפילו חלק מדיני השכירות. התפיסה הייתה כי העובד נשכר לצורך ביצוע עבודה. במסגרת השקפה זו לא היה כל מקום למושג "שביתה". התמורות בעניין זה החלו רק במהלך המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה – 20 , כאשר לאחר מאבקים קשים ואלימים החלו מדינות אירופה לעגן בהדרגה את זכויות העובדים, והחל להתפתח משפט העבודה כענף משפטי עצמאי. אחת מהתופעות שהתפתחו מכך היא יצירת מנגנונים להסדרת יחסי עבודה באמצעות התאגדות חופשית לייצוג עובדים. בעקבות זאת החלו להכיר בזכות השביתה כאמצעי לגיטימי למאבק, ולא כהתנהגות המהווה הפרה של חוזה העבודה.
שלושת האידאולוגיות הגדולות של ראשית המאה ה- 20– הקומוניזם, הליברליזם והפשיזם, הכירו בכך כי ביחסי עבודה יש שני צדדים, העובדים והמעבידים, הנתונים בסכסוך, כאשר בסכסוך זה העובדים הם הצד החלש והמעבידים הם הצד החזק. כמו כן הם הכירו בכך, וכי העובדים יכולים לשפר את מעמדם ואת זכויותיהם רק באמצעות התאגדות מקצועית, כאשר הנשק החשוב ביותר שיש לאותם עובדים הוא נשק השביתה. למרות השקפה עקרונית מוסכמת זו, נחלקו שלושת האידאולוגיות בשאלת הפתרון הרצוי.
הקומוניזם דרש את ביטול המעמדות ויצירת חברה אל – מעמדית. התפיסה הליברלית שאפה להתאגדות חופשית של העובדים ושל המעבידים, תוך עיגון חוקי של זכויות העובדים לשבות ולמחות, ואילו הפשיזם, דחה גישות אלה והציע גישה השואפת להרמוניה בין הכוחות השונים בחברה. עפ"י גישה זו ההרמוניה תושג רק באמצעות התערבות המדינה כצד שלישי במערכת היחסים שבין העובד למעביד. כך הוקמו באיטליה ארגונים משותפים לעובדים, למעבידים ולנציגי המדינה – שבהם אמורים היו הצדדים בחסות המדינה להגיע להסכמות שיחסכו סכסוכי עבודה.
מבוא
חלק ראשון: מהי שביתה
הבסיס העיוני לשביתה
הגדרת המונח "שביתה"
השביתה היא אקט קיבוצי של מי שמוגדר כ"עובד"
הגבלת זכות השביתה מעובדים חיוניים
הזכויות והחובות של העובדים בזמן שביתה
חלק שני: גבולות השביתה
חלק שלישי: סוגי השביתות
מטרת השביתה
שביתה כלכלית
שביתה פוליטית
שביתה מעין פוליטית
שביתת אהדה
צורת השביתה
זכאותם של עובדים שהשתתפו בשביתה חלקית לשכר
חלק רביעי: שביתה בלתי מוגנת
חלק חמישי: המעביד
סיכום ומסקנות
מקורות
