תפקידו העיקרי של השעבוד במשפט הישראלי הוא מתן עדיפות למקבל השעבוד על פני נושים אחרים של החייב. כלומר, כאשר אין לחייב מספיק נכסים לפירעון חובותיו כלפי כל הנושים, והנכסים של החייב אמורים להתחלק בין נושיו "בשיעור שווה לפי סכומים, ובלי כל העדפה"[1], בעל המשכון מקבל מעמד של "נושה מובטח" – "מי שבידו שעבוד או עיכבון על נכסי החייב או על חלק מהם, בחזקת ערובה לחוב המגיע לו מהחייב"[2].
ואולם, למונח "שעבוד מניעה", שהוא נשוא עבודה זו, משמעות שונה לחלוטין מזו של השעבוד "הרגיל", שכן הפונקציה העיקרית של שעבוד מניעה היא למנוע עשיית משהו בנכס, בדרך כלל עשיית עסקה בנכס. כלומר, מדובר בשעבודים שאומרים מה לא ניתן לעשות בנכס או באילו תנאים ניתן לעשות מעשה בנכס.
במסגרת עבודתי אדון בנושאים הבאים: מה המשמעות של ההתחייבות להימנע מעשיית עסקה במקרקעין, לאיזה צורך היא נעשית, איזה אינטרסים של הצדדים לה עומדים בבסיסה, מה כדאיות העסקית והקניינית שלה, מה המעמד החוזי והקנייני של ההתחייבות להימנע מעשיית עסקה במקרקעין ומה תוצאות של הפרת התחייבות כזאת.
לצורך כך, אביא דברי המלומדים בעניין הגבלת זכיות הקניין במקרקעין בכלל והתחייבות להימנע מעשיית עסקה במקרקעין בפרט.
כל זאת תוך התמקדות בסוגיה של "שעבוד שלילי" (שכן זה המקרה המובהק ביותר של שעבוד מניעה) תוך הצבעה על הבדלים מהותיים בין עסקת משכון "רגילה" לבין "שעבוד שלילי", שהינו בעל אופי מיוחד של כלי נגיש ויעיל להבטחת החזר החוב על ידי הלווה.
1. מבוא
2. הימנעות מעשיית עסקה כהגבלת תכונת ה"עבִירוּת"
3. שעבוד שלילי ורישום הערת אזהרה בגינו בפנקסי רישום
4. סוגיית שיעבוד שלילי בארה"ב
5.סיכום
