בפסק הדין בעניין חברת מודיעים[1] עמד בית המשפט העליון בהרחבה על מהותה של "תורת האורגנים". מטרתה של תורת האורגנים היא לייחס קיומן של תכונות אנושיות הנדרשות לשם הטלת אחריות על התאגיד עצמו או לשם מתן הגנה לתאגיד. הצורך בקיומה של תורת האורגנים הוא מאחר והתאגיד, כאישיות משפטית בלתי טבעית, איננו מסוגל לגבש יסוד נפשי או יסוד התנהגותי אקטיבי. כך למשל בקשר לעבירות פליליות הדורשות קיומו של יסוד נפשי, הרי שהתאגיד איננו מסוגל לגבש את היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה, ועל פי תורת האורגנים ניתן לייחס את המחשבה הפלילית של אורגן בתאגיד, לתאגיד עצמו. תורת האורגנים איננה מוגבלת לעבירות פליליות והיא רלבנטית גם לגבי פעולות שלהן משמעות משפטית "אזרחית". כך למשל, על פי תורת האורגנים ניתן לייחס פעולה אקטיבית שביצע אורגן בתאגיד , לתאגיד עצמו על מנת להטיל אחריות נזיקית על התאגיד[2]. בדומה לכך, ניתן להטיל חבות על התאגיד בגין עילה שמקורה בדיני החוזים כאשר מי שניהל את המו"מ החוזי הוא אורגן בחברה, וניתן בגין אותו מעשה להטיל גם אחריות אישית על האורגן בכפוף לבדיקת מעורבותו כאמור להלן[3]. החלת דין המבוסס על תכונות אנושיות על תאגיד איננה נעשית מכוח כללים פורמאליים טכניים אלא מבוססת על מדיניות משפטית הבוחנת כל דין לגופו על פי פרשנותו ותכליתו[4].
יודגש, כי הטלת אחריות על פי תורת האורגנים שונה במהותה מהטלת אחריות שילוחית על התאגיד, והמבחנים לקיומה של אחריות שילוחית שונים מהמבחנים לזיהוי אורגן בתאגיד. אחריות שילוחית משמעותה כי התאגיד חב באחריות בגין מעשה שעשה שלוח שלו, והשלוח לא חייב להיות אורגן בחברה, ואחריות על פי תורת האורגנים משמעותה הטלת אחריות ישירה על התאגיד לאחר ייחוס תכונות ה"אנושיות" לתאגיד.
