על פי סעיף 34 לחוק יסוד: הממשלה, שר הממונה על ביצועו של חוק רשאי ליטול לעצמו כל סמכות למעט סמכות בעלת אופי שיפוטי, הנתונה על פי חוק לעובד המדינה אם אין כוונה אחרת משתמעת מן החוק. על פי האמור בהוראת הסעיף, השר יכול ליטול סמכות רק לגבי עניין מסוים או רק לגבי תקופה מסוימת. משכך, נראה כי מאחר והשר חיים הוא הממונה על ביצועו של החוק, הוא אכן היה מוסמך ליטול לידיו את סמכותו של המנכ"ל אמנון, הקבועה בחוק, ולהורות על השבתת המפעל למשך כשבועיים.
עם זאת, נראה כי התנהלותו של אמנון, בכך שפעל, גם אם באמצעות אחרים, לסגירת המפעל, הינה בעייתית. כאמור, החוק מסמיך את מנכ"ל המשרד לבצע את הבדיקות הנדרשות ובמידת הצורך להורות על השבתת או סגירת המפעל. בפסיקה נקבע לא אחת, כי כאשר החוק מעניק סמכות מנהלית לגורם מסוים בתחום מסוים, הרי שאותו הגורם מחויב לפעול בהתאם לסמכותו על פי שיקול דעתו הבלעדי[1]. בעניין זה הוא איננו רשאי לאמץ עמדות מגורמים אחרים, ואף לא עמדה של שר הממונה באופן כללי על ביצוע החוק הרלבנטי. יתירה מכך, נקבע כי אף כאשר המחוקק קובע מנגנון דו שלבי לאישור פעולה מסוימת, הדורשת הן אישורו של גורם מסוים ולאחר מכן בנוסף את אישור השר, הרי שבשלב הראשון צריך הגורם להפעיל את סמכותו תוך שיקול דעת עצמאי ומבלי לתת משקל לעמדתו של השר שאמור לאשר את הפעולה אחריו[2]. על אף שרשאי אותו גורם להתייעץ עם השר, כמו גם עם גורמים אחרים, אך קבלת ההחלטה הסופית צריכה שתהיה שלו באופן בלעדי. משכך, נראה כי העובדה שאמנון החל לפעול, באמצעות ציון, לסגירת המפעל, רק בשל כך שהשר חיים הורה לו לעשות כן, מצביעה על כך שאמנון פעל ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי כנדרש ממנו.
לגבי פנייתו של אמנון לציון, ככלל, הדעה רווחת בפסיקה הינה כי כאשר החוק מעניק סמכות שלטונית לגורם מסוים הרי שהוא איננו מוסמך לאצול את סמכותו לאחר, אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות[3]. עם זאת נקבע, כי כלל זה איננו נחרץ והוא ניתן לסתירה.
