נחדד מספר נקודות, לפני שנתחיל בניתוח טענות הצדדים. נצא מנקודת הנחה, המקבלת ביטוי בעובדות המקרה, כי אמנון ותמר, לא חתמו על זיכרון הדברים שנערך במשרדה של תמר, בטרם טיסתה לחופשה בחו"ל, וכי הצדדים גם לא חתמו על הסכם מפורט כפי שסוכם ביניהם בשיחה שהתקיימה באותו מעמד בו נערך זיכרון הדברים, אשר כאמור, לא נחתם.
הסיכום בין הצדדים, לפיו הם גם פעלו בפועל וגם בהתנהגות, היה כי אמנון יעבוד במשרדה של תמר, יקבל משכורת ויתר התנאים כפי שמקבלים שאר עורכי הדין במשרדה, דבר שהתממש ובוצע ואין על כך, וגם לא יכולה להיות, כל מחלוקת.
המחלוקת היחידה, כפי שקיבלה ביטויה בשולי עובדות המקרה, היא מה דין ההבטחה של תמר כלפי אמנון, אשר עוגנה בזיכרון הדברים שנערך ביניהם בשנת 2014, אולם לא נחתם, לפיה, יקבל אמנון 20% מרווחי החברה, לאחר סיום העבודה על פרויקט התמ"א 38 שתמר קיבלה לטיפול משרדה. האם מדובר בהזמנה בלבד, או שמא בהצעה וקיבול, האם מדובר בחוזה שנכרת בין הצדדים ? והאם חוזה זה שונה בהתנהגות ?
גדר היריעה במחלוקת בין תמר ואמנון, ניתן לתמצות על ידי הצגת השאלות הבאות :
האם זיכרון הדברים שנערך בשנת 2014 בין תמר ואמנון, תקף ומחייב, על אף אי חתימתו על ידי שני הצדדים ? האם הוא מהווה הצעה וקיבול ?
האם חל שינוי בהסכמות שעוגנו בזיכרון הדברים, בשלבים יותר מאוחרים, וכיצד שינויים אלה משפיעים על זכויות הצדדים ? האם אמנון יכול לטעון כי הוטעה ע"י תמר ?
האם אמנון זכאי לקבלת 20% מרווחי החברה בגין פרויקט תמ"א 38 ?
במידה והתשובה לשאלה ג חיובית, ממה ייגזרו ה- 20% להם זכאי אמנון ? האם מתוך הסך הכולל של 5 מיליון ₪, או שמא, מתוך הרווח בסך של 1 מיליון ₪ ?
האם קיימת השפעה לעובדה כי אמנון כמעט ולא עבד על פרויקט תמ"א 38 במשרדה של תמר, אלא עסק בתיקים רבים אחרים שהתקבלו במשרד, על זכויותיו של אמנון ?
באשר לשאלה בדבר תוקפו של זיכרון הדברים משנת 2014, אשר כאמור לא נחתם, דעתי היא כי זיכרון דברים זה, מחייב את הצדדים לפעול לפיו, גם ללא חתימה עליו, שכן אין בהוראות החוק, [חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973], דרישה למסמך חתום בכדי שיהווה חוזה מחייב (ראה סעיף 23 לחוק החוזים). די בהסכמה מכללא, בעל פה או בהתנהגות בכדי שתחייב את תמר ואמנון.
