שאלה 1 - בכדי להכריע אם מעשיו של שמעון עולים לכדי עוולת הרשלנות, עלינו לבחון את מעשיו לאור הפקודה[1] וההלכה הפסוקה. ראשית נבדקת חובת הזהירות שעל פי פרשת עיריית ירושלים[2] נחלקת לשני חלקים - חובת זהירות מושגית וחובה קונקרטית, במקרה דנן נראה כי שמעון היה יכול וצריך לצפות את התרחשות הנזק בנעליו כאדם סביר (וראה לעניין זה פרשת ועקנין[3]), ובמיוחד לצפות את סוג הנזק (תקיפה), וזאת מאחר והיה בידיו של שמעון מידע על אופיו התוקפני של דוד, ויש בכך לענות על הדרישה לחובת זהירות מושגית. בנוסף על פי הפקודה[4] המעסיק חב בחובה כלפי העובד גם אם במקרה דנן שמעון לא הזמין/דרש את הפגיעה במשה , על פי ברק בפרשת גורדון[5] ככל שקיימת צפיות טכנית כפי שמתקיים באירוע זה הרי שיש להכיר בצפיות הנורמטיבית ובחובת הזהירות הקונקרטית, עוד הוסיף ברק כי במסגרת מבחן הצפיות עלינו לבחון האם מתקיימים יחסים בין סוג המזיקים לניזוקים ונראה כי זה אכן מתקיים בעניינו. יתרה מכך כפי שנקבע בפרשת עיריית קריית אתא[6] החובה לנהוג בזהירות סבירה מוטלת על גורם אשר מחזיק במידע אשר משפיע על הסביבה, בעניינו ניתן היה לראות כי שמעון היה חייב לנהוג בזהירות סבירה ולספק את האינפורמציה לעובדי המפעל באשר לאופיו הבעייתי של דוד. מאידך, בפרשת ועקנין[7] נקבע כי אין להטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים יומיומיים אך המקרה דנן אינו נופל בקטגוריה זו ובעניין זה ראה פרשת ולעס[8] שם הוטל על אגד חובת זהירות בנוגע לעבריינות בשטחי התחנה וזאת מאחר והנתבעת יכלה לעצור ולמנוע את התקיפה והדברים יפים גם בעניינו, וזאת למרות האמור בפרשת פלוני[9] שם קבע ביהמ"ש כי לא מתקיימת חובת זהירות מושגית וזאת בשל העבודה כי מדובר במחדל במניעת פשע על ידי גורם שלישי בדומה למקרה דנן אולם , שמעון ידע כי דוד מהווה סיכון ויש בכך כדי להשית עליו את חובת הזהירות המושגית. בשלב השני נבחן האם שמעון התרשל והפר את חובת הזהירות שמוטלת עליו כמעבידו של דוד.
