עקרונות הדין הפלילי הם כללים המהווים מסגרת לפיהם יקבעו התנהגויות כאסורות. עקרונות אלו הודגשו ע"י ביהמ"ש העליון בפס"ד שבס. עקרון החוקיות בדיני העונשין קבוע בסעיף 1-6 לחוק העונשין. סעיף 1 לחוק קובע כי אין עונשין אלא לפי לחוק, כלומר לא נטיל אחריות פלילית על אדם אלא אם ההתנהגות נאסרה בחוק מפורש. בהצעת החוק, ההתנהגות האסורה מוגדרת כעבירת מין "שיש בה כדי לזעזע את הציבור" אולם המושג "לזעזע" הוא מושג עמום ולא ברור. עקרון החוקיות דורש הגדרה מפורטת ובהירה של האיסור בכדי שהאזרח יידע באופן ודאי מהי ההתנהגות האסורה. לפיכך, ביהמ"ש ישתמש בפרשנות דווקנית שתצמצם את היקף האיסור. בפס"ד אשד נקבע כי אם ישנן שתי פרשנויות, נבחר בפרשנות המצמצמת וזו שמטיבה עם האזרח. בהצעת החוק, ההגדרה "למעשה שעלול לזעזע את הציבור" היא הגדרה רחבה ומופשטת שלא מבהירה מהי ההתנהגות האסורה. אולם, יש לציין כי פרשנות החוק במשפט הפלילי עברה מהפך בעת חקיקת סעיף 34כא' לחוק העונשין שקבע כי הפרשנות היא תכליתית שנועדה לבחון את מטרת החוק. סעיף זה תוקן לאור קביעתו של השופט ברק בפס"ד מזרחי שהפך את ההלכה שנקבעה בפס"ד ברנבלט שקבעה פרשנות דווקנית. לכן הצעת החוק בנוסח הקיים מצריכה את ביהמ"ש לפרש באופן מרחיב את ההגדרה שתקבע מהי "התנהגות שיש בה כדי לזעזע" ומותירה את האזרח באי-וודאות. מצב זה נוגד את עקרון החוקיות במשפט הפלילי ועל החוק להיות ברור ובהיר יותר. עיקרון נוסף קובע שלא ניתן להרשיע אדם מבלי שניתנה לו אזהרה. לכן כל חוק שנחקק נדרש לפרסום ברשומות. בהצעת החוק אין אזהרה מפורשת מפני התנהגות מוגדרת ועל כן האזרח אינו מקבל את האזהרה כנדרש, מה שעומד בנוסף כנגד עיקרון החוקיות. עקרון נוסף הוא עקרון הרטרואקטיביות שקובע כי לא ניתן להחיל את החוק על התנהגויות שבוצעו טרם חקיקתו. לפיכך, לא ניתן להאשים עבריין מין חמור מכוח הצעת החוק הנידונה על עבירה שביצע טרם חקיקתה. אולם, החוק מקנה לביהמ"ש שיקול דעת לפיו ניתן להמיר את עונש המאסר בסירוס במידה ומדובר בעבירה חמורה ראשונה. ניסוח זה נוגד במידה מה את "עקרון הרטרואקטיביות" משום שלראשונה נקבע בחוק שעבריין חמור הוא כזה שביצע עבירת מין שיש בה לזעזע את הציבור ולכן כל עבירת מין מהסוג הזה תחשב לעבירה ראשונה.
