"כשהאסימונים נגמרים" - התרשמות
הפילוסופיה של הדובר (ריק לבוי) ביחס לחינוך בכלל וחינוך מיוחד בפרט נראית קלה לעיכול וידידותית מאד למשתמש. אדרבה, במהלך ההרצאה נוצר אצלי הרושם שהתובנות שהוא מגיש לנו פותרות קשיים רבים שמלכתחילה לא חייבים היו להיווצר, כלומר קשיים חינוכיים והתנהגותיים שהמחנך מעמיס על עצמו שלא לצורך. למשל השימוש המופרז בחיזוק שלילי.
לאור זאת, מתאפשר לחשוב מחדש על אירועי משמעת בשיעורים. למשל, יתכן שבמקרים מסוימים שבהם המורה מתעמת עם תלמיד ניתן להשיג תוצאות טובות יותר אילו היה הוא משתמש בטכניקה שמציע הדובר – חזרה שוב ושוב על הנחיה כאשר התלמיד מנסה להתווכח עם המורה ("אמרתי שעכשיו עליך לעבוד בכיתה", "אמרתי שעכשיו עליך לעבוד בכיתה", "אמרתי ש..."). זכורים לי מקרים מבית הספר שבהם תלמידים (חברים שלי, ואחרים) "התמקחו" עם המורה על עניינים מסוימים. השיח בין המורה לתלמידים הסתעף והתפתח באותם מקרים ורק הלהיט את הרוחות והגביר את המתח בכיתה. אילו נהג אז המורה צריך לפי טכניקת החזרה יתכן והיה משיג את מטרתו (שקט תעשייתי).
נראה לי ששתי המגיבות להרצאה מסכימות איתי, פחות או יותר, על הרעיון המרכזי שלה: יש לצייד את הילד במקסימום "אסימונים", דהיינו שגישת היסוד אל הילד צריכה להיות חיובית, נעימה, מכילה, אופטימית וכו'.
מגיבה מס' 1 מדגישה נקודה שמדברת אליי מאד: "למצוא דבר שהילד שלכם עושה מצוין ולעשות מזה משהו חשוב". לטעמי אפשר לפתח את זה עוד יותר. למשל להקדיש באופן קבוע זמן לעשייה שהכיתה עצמה מובילה – כל שיעור ילד אחר. העיקר כאן הוא לבקש שכל ילד בתורו יציג לכיתה את הדבר שהוא הכי טוב והכי מתחבר אליו (ובתנאי שזה קשור איכשהו לשיעור).
מגיבה מס' 2 מתחברת גם היא לצורך בחיזוק ההערכה העצמית החיובית אצל הילד. מעניין לראות שהיא, בשונה ממגיבה מס' 1, גם אמא. דבר זה רלבנטי בעיניה מאד (וגם בעיניי), משום שהטכניקות והשקפת העולם של ריק לבוי לא מופנות אך ורק לתוך תחום ביה"ס. העניין פה רחב יותר (כמו שהיא מזהה בעצמה) ולפיכך אפשר ואף רצוי ליישם זאת בכל מגע עם ילדים (ולמעשה עם בני אדם בכלל...).
