שאלה מספר 1
בבג"ץ שטנגר חוזר ביהמ"ש ומחדד את הליך הבחינה החוקתית שנדרש לבצע כאשר ישנה טענה לפגיעה של חוק בזכויות יסוד. בשלב הראשון של הבחינה החוקתית, יש לבחון האם חוק ה"הפיקוח על העיסוק בעיתונות"( להלן "חוק הפיקוח"), פוגע בזכויות יסוד המנויות "בחוק יסוד: חופש העיסוק" העומדות לזכותם של יהונתן, אחמד וג'ון( להלן "העותרים") בכך שהוא שולל מהם או מגביל אותם ברמה קשה בכל הנוגע ליכולתם לעבוד כעיתונאים בישראל.
הסעיפים המרכזיים אותן אבחן הם סעיפים 1, 2 ו-5 לחוק אשר מטילים הגבלות שונות על חופש העיסוק של העיתונאים בכללם ובפרט עבור העותרים. הזכות לחופש עיסוק היא זכות חוקתית אשר נתונה לכל אזרח ותושב, כולל עובדים זרים כפי שנקבע בבג"ץ עמותת קו לעובד. זכות זו היא זכות שנמצאת גבוה בסולם הנורמות והערכים במשפט הישראלי, גבוה מהנורמות הקבועות בחוקים רגילים שאינם חוקי יסוד. אולם, ניתן להגביל את הזכות לחופש עיסוק באמצעות חוק אשר עומד בתנאי פסקת ההגבלה הקבועים בסעיף 4 "לחוק יסוד: חופש העיסוק".
מאחר ומצאתי כי בשלב הראשון נמצא שאכן הזכות לחופש עיסוק של העותרים נפגעה ע"י חוק הפיקוח, אעבור לבחינת השלב השני במסגרתה אבחן האם החוק הפוגע מקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. פסקת ההגבלה קובעת 4 מבחנים מצטברים אותם אחיל על כל סעיף בנפרד. תחילה אבחן האם סעיף 1 הוא אכן חוקתי: 1) "אלא בחוק" – אכן מדובר בחוק והתנאי מתקיים.
2)"הולם את ערכיה של מדינת ישראל" – בפס"ד הנדימן נקבע כי החוק נדרש להלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ס' 1.1 לחוק קובע בחינה שתבחן ידע בנושאים הקשורים קשר הדוק ליהדות. בבג"ץ לשכת מנהלי השקעות נקבע בהטלת בחינה כתנאי סף לקבלת רישיון אינו עומד בניגוד לערכיה של מדינת ישראל ועל כן מתקיים הסעיף.
סעיף 1.2 וסעיף 1.3 דורשים אזרחות ישראלית והצהרת נאמנות על כך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית בהתאמה. בפס"ד הנדימן נקבע כי כל חוק נדרש לשמור על צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל כן ניתן לראות בסעיף זה עומד בתנאי הנדרש ומתקיים גם כן. סעיף 1.4 קובע תשלום אגרה בעבור קבלת אישור כניסה לאירועים ולא נראה כי הטלת החובה בתשלום עבור כניסה לאירועים ממשלתיים עומדת בניגוד לערכיה של מדינת ישראל גם אם מדובר בסכום גבוה.
