חוק פכנר. פכנר גילה קשר בין עוצמת הגירוי הספציפי לבין העוצמה הנתפסת (המשוערת). כדי לבסס קשר זה, פכנר ביצע שתי הנחות חשובות:
כי ה- JND הוא חלק קבוע מהגירוי.
כי ה- JND הוא היחידה הבסיסית בסדר גודל נתפס, כך JND אחד שווה באופן תפיסתי ל- JND אחר.
על ידי קבלת הנחות אלה, הניח פכנר כי העוצמה של הגירוי יכולה להיקבע על ידי הסף (JND) ולאחר מכן הוספה של JND נוספים. מכאן, פכנר הסיק את הקשר המתמטי בין העוצמה הנתפסת (P) לבין העוצמה של הגירוי (I) וניסח זאת באופן מתמטי בהתבסס על החוק של וובר. באמצעות חוק זה, ניתן לדעת האם הכפלה של עוצמת גירוי תבוא לידי ביטוי ע"י "חוויה של עוצמה קבועה". על פי חוק זה, כל שעולה עוצמת הגירוי הפיסיקלי, קצב הגידול של עוצמת התחושה הולך ומואט. כלומר, כאשר מדובר בעוצמה נמוכה, החוויה התפיסתית משקפת את ההבדל. כלומר, יש הבדל נתפס. יחד עם זאת, ככל שהעוצמה גדלה, החוויה התפיסתית פחות רגישה להבדלים (Ditz & Nieder, 2016).
ג. קביעות גודל: אנחנו רואים את בוב ספוג רץ לכיוון הצופה. הדמות על הרשתית משתנה – בהתחלה הוא קטן ואז הוא גדל ככל שהוא מתקרב לצופה. בסצנה יש לנו רמזי מרחק: הכביש עליו רץ בוב ספוג שמרמז שהדמות מתקרבת לכיוון שלנו וביחד – גודל הדמות על הרשתית + רמז המרחק גורם לחוויה הסובייקטיבית של קביעות גודל. כלומר, בוב ספוג אינה משנה את גודלו אלא פשוט מתקרב אלינו.
חוק פכנר – החוויה הנתפסת היא של חוויה רגשית. כלומר, על מנת לטעון את הטענה כי הצנה מייצגת חוק פכנר, אנו מאמצים את העמדה על פיה חוויה של רגש היא תוצאה של תפיסה של שינויים גופניים (Hunt, 1935; James, 1922). כאשר הסצנה מתחילה, בוב ספוג עובר ממצב של רגש ניטרלי להוספה של יחידת רגש שלילי (פחד – עלייה בקצב לב, הזעה) כלומר, בוב ספוג עובר בין לא להרגיש כלום להוספה של תסמינים פיזיולוגיים ולכן הוא תופס את השינוי כגדול (חוויה של פחד לעומת חוויה של רגש ניטרלי) והדבר גורם לו להתנהג בהתאם – כלומר, לפחד מהקרסים. יחד עם זאת, ככל שעולה עוצמת הגירוי (בוב ספוג מתקרב לקרסים ומשחק איתם), הוא פחות ופחות מרגיש את ההבדל בחוויה הסובייקטיבית (כלומר, פחות עליה בחוויה הסובייקטיבית של הפחד) ולכן הוא כבר לא משנה את התנהגותו.
