א. חוקים אשר עוסקים בנוער נזקק או עבריין נדרשים לאזן בין הכוונה לצמצם את הנזק שגורם הנער לחברה או שנגרם לו מסביבתו לבין זכויות הפרט שלו ושל הקרובים אליו, תוך התחשבות בשוני בין נער לבוגר. בהכללה, עולה מן הספרות, בעיקר זאת של שלהי המאה הקודמת, ההנחה כי בעוד שהצד האכיפתי בחוקים אלו מגיע מתוך עולם המשפט, הרי שהצד השיקומי והמתייחס אל גילו הצעיר של הפרט כבעל נפקות משפטית מגלם שילוב ומפגש בין הדיסציפלינה הטיפולית לזו המשפטית: שיח זכויות הפרט ועיגונן החוקי – שיח משפטי בעיקרו, פוגש את הגישה הטיפולית ההתפתחותית-שיקומית, תוך התחשבות במעגלים השונים אשר מקיימים יחסי גומלין עם הפרט. להלן יוצג מפגש זה דרך סוגיות העולות מחוק הנוער (טיפול והשגחה) 1960 ומחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) 1971.
החוק הראשון למעשה מסדיר בחוק על דרך השלילה את התנאים המינימאליים שלהם זכאי נער מטעם האחראיים עליו – ההורים ברוב המקרים – וקובע התערבויות שונות במקרים שונים אשר בהם נבצר מהם לשמור עליו או מפניו הסוגייה שבה אדון להלן היא סוגיית ההתנגדות האלימה שעשויה להתעורר מצד הלקוחות כלפי העובדים הסוציאליים. להלן אדון בסוגיה זו מתוך הדיון על האיזון בין השורשים הפטרנליסטיים של עבודת הסעד לבין זכויות הפרט – הבוגרים והקטינים המצויים בלב ההליך.
החוק השני שהוזכר מסדיר הלכה למעשה את התמודדות המערכת עם נוער עבריין, תוך התחשבות בגילו הצעיר כבעל משמעות מבחינת הסדרי ענישה ושיקום, וכן בצרכיו ההתפתחותיים הייחודיים ובסביבה מיטבית שתספק אותם. דו"ח ביקורת המדינה שהוגש למשרד לביטחון פנים אף מדבר על שמירה על זכויות הילד, בהתייחס לאמנה הבינלאומית שישראל אימצה בראשית שנות התשעים (שם, עמ' 401). להלן אדון בשאלת מקומו של העובד הסוציאלי כמתווך את המציאות עבור הילד, הן אל מול גורמי האכיפה והשיקום והן אל מול קרוביו ובני משפחתו. העובד הסוציאלי נדרש למעשה לאזן בין זכותו של הלקוח להשמיע קול ולקחת אחריות על גורלו לבין הציפייה ממנו לקבל החלטות עבורו ובמקומו עקב גילו הצעיר.
ב. חוק הנוער (טיפול והשגחה) 1960 מגדיר, כאמור, את המקרים שבהם מחויבת המדינה להתערב לטובת שלום הילד, תוך דחיקת רגלי המשפחה הקרובה שלו לטובת המדינה. מקרים אלו כוללים סעיפים שונים של הזנחה, וכן מקרים של עבריינות ילדים, אשר מתפרשים כצורה של הזנחה הורית. במסגרת החוק מוּצָּאים ילדים מביתם למסגרות אומנה, בעיקר לפנימיות, לעיתים בניגוד לרצונם ולרצון הוריהם (חסייסי ווורגן 2016, עמ' 6).
כצפוי, הדבר לעיתים כרוך בהתנגדות ואף באלימות מצד המעורבים. על-פי מחקר משנת 2017, רוב מקרי האלימות כלפי עובדים סוציאליים, כ-50%, התרחשו בהקשר של טיפול בילדים בסיכון (גולדמן 2017, עמ' 10). אלימות זו מציפה את סוגיית הפטרנליזם המובנה בשירותים החברתיים שמספקת המדינה לאזרחיה, בייחוד לקטינים שבהם. מחקרו של חסייסי ווורגן (2016) המצוטט לעיל העוסק במידת השמירה על זכויותיהם של הורים המאבדים משמורת על ילדיהם, מעיד על הבעייתיות הגלומה בסיטואציה ועל התחושה של ההורים, וכן של ילדיהם, שבשם הכוונה לשמור על טובת הילד, מתקיימת פגיעה בזכויותיהם, המצדיקה פנייה לעו"ד.
המחקר מוצא, עם זאת, כי לא רק שרוב המעורבים במקרים הללו אינם נעזרים בייצוג משפטי על-ידי עו"ד, אלא שגם גורמים מתוך המערכת מביעים מבוכה לנוכח הדרישה הזאת, בראייתם את עצמם כפעילים בגוף טיפולי ולא משפטי (חסייסי ווורגן 2016, עמ' 9). על-כן, לדברי נציג משרד הרווחה, "לעורך-הדין אין זכות לטעון טיעונים משפטיים או לנהל חקירות, תפקידו לשמש רק כמסייע להורים, ולא כמישהו במקומם" (שם, שם). מצד ההורים, מאידך, התהליך נחווה באופן שונה מהותית. לדברי סימקין וסדן (2007):
"בניגוד לתפיסה זו של פקידות הסעד את ההתערבות הסמכותית כטיפול, ההורים שרואיינו במחקר לא היו מודעים, בדרך כלל, לכך שהיו בטיפול. הם לא התייחסו כלל להתערבותן של פקידות הסעד כאל טיפול בהם או בילדיהם" (שם, עמ' 128).
התחושה של ההורים שהם זקוקים לייצוג משפטי מול גורמי הרווחה מראה כי לא רק שהתפיסה הטיפולית שולבה בלשון החוק ובעולם המשפט, אלא התרחש גם ההיפך. עיגון פעילותו של העו"ס במסגרת חוקית העניק לו הלכה למעשה כוח שחורג מהמסגרת הטיפולית, אשר מניחה את הסכמתו של המטופל לקבל את הטיפול שלו הוא זקוק. סעיף 3 בחוק קובע מפורשות כי בכוחו של העו"ס לקבל החלטה המנוגדת לרצונם של הקטין או על האחראי עליו, לרבות הוצאתו מבית משפחתו, באמצעות פנייה לבית משפט אשר בכוחו לכפות התערבות עמוקה בחיי המשפחה. יחסי כוח א-סימטריים אלו הם המקור הן לתסכול ולאלימות שבה פוגשים העו"סים במקרים אלו, והן לתחושה של ההורים שהם זקוקים לסיוע משפטי אל-מול גורמים שבהווייתם המקצועית הם טיפוליים ולא משפטיים.
שילובם של עו"סים בהליך המשפטי הינו חלק מתהליך רחב יותר של התקרבות ואף התערבבות בין שני המקצועות. עובד סוציאלי נדרש כיום להיכרות עמוקה עם החוק ועם מערכות אכיפת החוק, אך גם עורך הדין נדרש ליישום פרקטיקות טיפוליות בעת מתן שירות ללקוח שבא מתוך קהל היעד של העובד הסוציאלי (אייקן וווייזנר 2003, עמ' 115). כתוצאה מעירוב זה, עלול הצד הטיפולי בעבודתו של העו"ס להיפגע, מרגע שתפקודו נתפס כזרוע נוקשה של מערכת החוק ולא כגורם מרכך ומתווך אשר ביכולתו לרסן את האכיפה הנוקשה לטובת תהליך טיפולי מרוכך יותר. אף-על-פי כן, נראה כי החוק מייעד לעו"ס בראש ובראשונה תפקיד של מתווך ושל מייצג של האינטרסים של הקטין אל מול מערכת האכיפה.
יחד עם זאת, המתח המובנה בין הציפייה מהעו"ס שייקח לידיו את המושכות בחסות החוק בעת הצורך לבין ראייתו כגורם מטפל המעמיד סיוע ללקוחותיו מתקיימת גם במספר סעיפים של חוק הנוער (ענישה, שפיטה ודרכי טיפול) 1971. במקרה של נוער עבריין (חוק זה למעשה חל על קטינים מגיל 12 ומעלה, אשר למעשה נושאים באחריות חוקית חלקית בלבד למעשיהם) הניגוד הוא בעל אופי מעט שונה, עם זאת. בעוד שבמקרה הראשון מצוי העובד הסוציאלי עמוק יותר בצד המתערב בחיי המשפחה, במקרה של נער שהובא בפלילים מקומו כמתווך הוא יותר באמצע. התערבות משטרתית בחיי קטין אשר ביצע עבירה היא לעומתית כמעט מעצם מהותה, שהרי הטעם להתערבות משטרתית הוא במניעה ואכיפה ולא תמיד ממוקדת בשמירה על שלום הקטין. על-פי סעיף קטן (1) 9(ג) למשל, העובד הסוציאלי נתפס כגורם טיפולי המתווך לנער המצוי בפלילים לא רק את התקשורת אל מול גורמי אכיפת החוק, אלא אף אל מול בני משפחתו, ככל שהנער אינו מעוניין לערבם בנעשה עימו.
המפגש של קטין עם גורמי אכיפת החוק מציפים התנגשות בין הצורך בשמירה על הסדר, אשר בשמה יש לפגוע בזכויותיו של הקטין ובאוטונומיה שלו משום פגיעה בסדר הציבורי, אם על-ידיו ואם על שום היותו קורבן עבירה, לבין ראייתו כאדם מתפתח אשר איננו לגמרי נושא באחריות על מעשיו, וכזכאי לזכויות ולהגנות עקב כך. בעוד שברוב העולם המפותח הניאו-ליברליזם היטה את הכף לעבר הצד האכיפתי, תוך הדגשת האחריות האישית של נער עבריין על חשבון העיסוק במעגלים שסביבו כגורמים המפחיתים ממנה, בישראל המגמה הייתה מעורבת (אייזנשטדט וחורי-כסאברי 2013). הצמצום התקציבי בגופים הציבוריים, מגמה אשר לא פסחה על ישראל, לא לווה בשינוי תפיסתי בכל הנוגע לטיפול בנוער עבריין ובצורך להקצות לו משאבים מיוחדים הנבדלים מאלו הנדרשים עבור ענישה וכליאה של עבריינים בכללותם (שם, עמ' 19). שינוי זה גרם לשינוי ולערבוב של הליכים טיפוליים ואכיפתיים אלו באלו, כשקציני מבחן נדרשים לבצע פעולות טיפוליות. במציאות זו עדיין נדרשים העו"סים להעניק לקטינים סעד טיפולי שמערכת האכיפה חסרה את הידע המקצועי כדי לספקו כיאות, ולתווך להם את התקשורת מולה.
גם מסעיף 10(ה) עולה ההנחה שהעו"ס משמש כנציג בוגר של נער בעת חקירה או מעצר (כלשון החוק, "לא ינקוט בית המשפט פעולה כאמור אלא לאחר שהובאה בפניו עמדתו של עובד סוציאלי שמונה לפי חוק לעניין זה"). סעיפים אלו מניחים אם כן, כי נער שנקלע לסיטואציה פלילית זקוק לתמיכת גורם טיפולי, בנוסף או במקום האחראיים עליו. העו"ס אם כן, נדרש הן לייצג את רצונותיו, אשר עלולים שלא לעלות בקנה אחד עם עמדתו כגורם מטפל או כבוגר הנושא באחריות כלפיו. בהקשר הזה הבחינו אייזנשטדט וחורי-כסאברי (2013) במגמה לעבר הגדלת האוטונומיה של הקטין בסיטואציה של מפגש עם גורמי אכיפת החוק, כשהגורם שאותן הן מזהות כדוחף לכיוון הזה הוא אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, אשר עליה חתומה המדינה מזה כשלושה עשורים (שם, עמ' 21).
שני הכוחות האחרים שמעצבים את מדיניות הענישה כלפי קטינים בישראל שבהן דנות אייזנשטדט וחורי-כסאברי הם תפיסת הצורך בשמירה נוקשה על הסדר הציבורי (שאותה הן מכנות גישת ה"כלום לא עובד", על שם ציטוט מדיון בועדה בכנסת בשנות השבעים, שם, עמ' 15) והשיח השיקומי-התפתחותי. בעשורים האחרונים שיח זה לבש כסות רטורית כלכלית-תועלתנית, המדגישה את שיקולי הרווח וההפסד בסוגיית הענישה לעומת שיקום, כשהכף נוטה לטובת האחרונים. כתוצאה, הגם שהתיקונים שנוספו לחוק הנוער (ענישה, שפיטה ודרכי טיפול) 1971 עסקו בעיקר בהרחבת האוטונומיה של הקטינים בהליך הפלילי, נראה שהצד השיקומי שלו לא נפגע ברמת החוק. בין התיקונים שנוספו בשנת 2008 ברוח זו ניתן למנות את החובה לאפשר לנער להיוועץ בהוריו בטרם ייחקר, את החובה להעמיד לרשות הנער עובד סוציאלי בתוך 24 שעות משעת המעצר, וכן החובה להיוועץ בנער בטרם כליאתו יחד עם אסירים אחרים.
דו"ח מבקר המדינה, מצד שני, מראה כי המשטרה מתקשה לאמץ נהלים ודפוסי פעילות אשר יבטאו את רוח החוק בפועל, וכי סעיפים שונים בחוק כגון חקירה בשעות היום, דאגה לנוכחות הורה או הוצאה מוסדרת ומפוקחת של נערים ממסגרות לצורכי חקירה, אינם נשמרים. חידוד נוסף של המקרים בהם מותרת פגיעה בזכויות אלו, אם כן, נדרשת על-מנת לצמצם את הפגיעות הללו ולמנוע מהמשטרה את האפשרות לתרצן בקלות רבה מדי בבתי המשפט.
ג. עמדתי העקרונית בשתי הסוגיות היא שיש להכניס מה שיותר מהתהליך לרובד שסימקין וסדן (2007) מכנות "הגלוי", אשר מסביר למשל את תחושת הנוחות היחסית של הלקוחות בבית המשפט (שם, עמ' 123). ביחס לסוגיה שהועלתה מתוך חוק הנוער (טיפול והשגחה) 1960, חשוב שהעובדים הסוציאליים יישירו מבט אל הסביבה הארגונית שבתוכה הם פועלים, אשר הפכה עם השנים לבעלת אופי משפטי יותר משהיו רוצים להודות. עובדים סוציאליים במדינת הרווחה המודרנית אינם עוד פעילים חברתיים אשר מגישים סעד באופן וולונטרי ובלתי-פורמאלי, אלא מהווים זרוע ביצועית חשובה של החוק במדינה, אשר נכנס אל תוככי ביתן של משפחות באמצעותם, ברגישות רבה ככל האפשר. על-כן, אין לתמוהה על תחושת חלק מלקוחותיהם שהם אינם גורם טיפולי ומיטיב אלא גורם פקידותי רב עוצמה אשר יש להתנהל מולו באופן מחושב ובתמיכת עו"ד.
על-כן, לדעתי יש להסדיר בחוק את זכותו של קטין או בן משפחה שמערכת הרווחה פועלת בניגוד לרצונם להשמיע את רצונותיהם עצמאית ותוך היוועצות בעו"ד, וכן להחיל הליך של יידוע בני המשפחה על זכויותיהם עוד בשעת המפגש עם העו"ס. הגם שצעד שכזה עשוי לפגוע ביחסים בין העו"ס ללקוח ובשיתוף הפעולה ביניהם במהלך טיפולי, יש בו כדי לצמצם את התחושות הקשות שמתלוות לסיטואציה שבה העו"ס נדרש לפעול "מעל לראשו" של הלקוח, בכך שכוחו ומעמדו האמיתיים של העו"ס יהיו ידועים לכל מלכתחילה, וחוסר הבהירות סביב סוגיית היות העו"ס גורם מטפל או אוכף יופג קמעא.
ביחס לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) 1971, עמדתי היא כי החוק בנוסחו הנוכחי מסדיר כיאות את זכותו של הקטין להיות מעורב בהחלטות המתקבלות לגביו, על ציר שנע בין שמיעה "מנהלית" של עמדתו ללא אפשרות שזאת תשפיע על ההליך השפעה מהותית, לבין התניית פעולה חקירתית או טיפולית (למשל, העמדת ידיד או כליאה עם אסירים אחרים) בהסכמתו. עם זאת, לאור אי השמירה על זכויותיהם של קטינים על-ידי המשטרה, אשר נראה כי נמצאו לה התירוצים המשפטיים אשר אפשרו לה להישנות, לדעתי מן הראוי להאציל לעו"ס מסמכויותיו של העו"ד להתערב במהלך החקירה על-מנת לחזק את יישומן של זכויותיו. גם כאן עם זאת, ראוי להבהיר לקטין לא רק את יחסיו עם גורמי האכיפה – הבהרה שאותה אכן מיטיב החוק להסדיר בחובה ליידע את הקטן "בשפה ובאופן המובנים לו, בהתאם למידת בגרותו" – אלא גם מול גורמי הרווחה, לרבות העו"סים.
קטין שהגיע להתנגשות עם החוק, אשר עשויה להיות קשה, אמור לחוות את התערבותו של העו"ס כגורם מרכך וקשוב יותר. יחד עם זאת, חשוב שידע מן ההתחלה שלא מדובר בעו"ד אשר ישטח את טענותיו אל מול מערכת המשפט, אלא בגורם שאופיו הטיפולי משמעותו היא שרצונותיו עלולים שלא להיענות דרכו, ושחוות הדעת שיגיש מונעות ממניעים של טובת הילד אשר עלולים לא לנשוא חן בעיניו, ושכקטין יש לקולו כוח השפעה מוגבל. גם כאן הבהרת הצד המשפטי של היחסים, לטעמי, עשויה להועיל לתיאום מציאותי של ציפיותיו מההליך הטיפולי.
ד. סעיפים לחוק הנוער (טיפול והשגחה) 1960, כתוספות לסעיף 3 (דרכי טיפול והשגחה):
בעת מפגש בין עובד סוציאלי לבין משפחת קטין שלגביו מתקיים חשד להזנחה, יובהר לאחראים על הקטין קיומו של חשד זה ועל השפעותיו האפשריות, לרבות הוצאת קטין ממשמורת.
כתוספת לסעיף 8 (שמיעת הקטין)
בהליך שמיעת הקטין ובני משפחתו, יש לאפשר להם להיוועץ בעו"ד מטעם הסניגוריה הציבורית או מטעמם בניסוח טענותיהם בפני בית המשפט, ככל שהם מביעים רצון לקבל ייעוץ שכזה.
סעיפים לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), כתוספת לסעיף 1ב (זכות ההשתתפות של הקטין לעניין החלטה לגביו):
בעת מפגש בין עובד סוציאלי לבין קטין המעורב בפלילים, יובהר לקטין בשפה ובאופן המובנים לו, בהתאם למידת בגרותו, כי העובד הסוציאלי חייב בשמיעת עמדותיו ורצונותיו, ומוסמך לקבל החלטות עבורו על-פי שיקול דעתו המקצועי אשר במקרים המצוינים בחוק זה עשויים לגבור על עמדותיו ורצונותיו.
היה והבחין עו"ס בפגיעה בזכויותיו של קטין במהלך החקירה, יתריע על-כך מיידית לקצין הממונה עליה, אשר מחויב לענות על טענותיו בכתב ובתוך פרק זמן שלא יעלה על 24 שעות מרגע הגשת הקובלנה. היה ונבצר מהקצין לעשות כן, לא תעמוד לו הזכות להגן על הפרות אלו בפני בית המשפט ככל שהתיק יובא בפניו.
ד. האירוע שאותו אציג התרחש לפני כעשור, ובו הוצא נער לפנימייה, עד השלמת שירותו הצבאי. הנער הוא הבן הצעיר לאם חד הורית לארבעה תושבת הצפון, אשר עלתה ארצה מאתיופיה בשנות נעוריה, ומתפרנסת כעובדת ניקיון וכן מקצבאות, אשר מאפשרות לה למלא את צרכיהם הבסיסיים ביותר של ילדיה. לנער שתי אחיות בוגרות שעזבו את הבית וסיימו שירות צבאי, ואח חייל אשר למד בעצמו בפנימייה אחרת.
אף שהנער הרבה להתרברב במעשים בלתי חוקיים כאלו ואחרים, מעולם לא נמצא בעימות עם המשטרה, והמורים תיארוהו כנער נבון, חביב ו"משתף פעולה" ככל שניתנת לו מעט תשומת לב אישית ועזרה מגורמים שונים כגון חונכות פר"ח וכיו"ב. במהלך לימודיו בחטיבת ביניים בשכונתו התדרדר מצבו הלימודי ונוכחותו בבית הספר הפכה בלתי סדירה, ולאחר מספר שיחות עמו ועם בני משפחתו בין כתלי בית הספר וכן התערבות של קצין ביקור סדיר הוחלט לערב את שירותי הרווחה (אשר הכירו את המשפחה דרך אחיו הבוגרים ודרך האם אשר זכתה לסיוע חומרי מעת לעת, ועמדו בקשר עם בית הספר).
לאחר מספר פגישות עם המשפחה המליצה העו"סית שטיפלה במשפחה על פתרון של כפר נוער, מתוך חשש שמא השוטטות ברחוב וההיעדרות מבית הספר עלולים לפגוע בסיכויי הנער להשלים את לימודיו התיכוניים ולהגיע לכדי התדרדרות ממשית בהתנהגותו. במהלך שנת הלימודים פגשה העו"סית את הנער יחד עם אימו או עם אחת מאחיותיו, אשר לא הביע נכונות בהתחלה לעזוב את ביתו, אך שוכנע לאורך השנה על-ידי אחיו הבוגר, אשר השלים שירות צבאי מלא ומוצלח, וקישר את החוויה החיובית שלו עם לימודיו בפנימייה. בסופו של דבר, הסכים הנער להרשמה לכפר נוער שבו למדו כבר חבריו הבוגרים יותר מהשכונה, ללא התנגדות משמעותית ומתוך תקווה ורצון אמיתיים להשתפר ולהצליח. הנער אכן השלים מסלול טכנולוגי ושירות צבאי מלא והיצא לאזרחות בימים אלו.
מודל הכוח של לוקס בו דנות סימקין וסדן (2007) מתבטא היטב בסיפור ההתערבות לעיל, בכל שלושת הרמות, אך בעיקר ברמה הסמויה והחבויה. מודל זה משמש את הכותבות לחקר הפער בחוויית העובדים הסוציאליים בשעת הענקת סעד ללקוחותיהם, לבין הלקוחות אשר חווים את התהליך אלו דווקא כטיפול אלא כהתערבות שבה הם נדרשים להתנהל אל מול מערכת מדינתית רבת עוצמה, ובתוך מציאות של קושי וסערת רגשות.
ברמה הגלויה, נראה כי פערי הידע בין השחקנים, על-אף שהתקיימו, היו קטנים יחסית: בני המשפחה כבר הכירו את עולם הפנימיות וכפרי הנוער, הן משום שכבר התנסו בהן האחים הבוגרים והן דרך חברים ומכרים מהשכונה, אשר רבים מהן התחנכו במוסדות פנימייתיים באותן השנים. בנוסף, הן המשפחה והן העו"סית היו מודעים לקושי של האם, העובדת שעות רבות בשכר נמוך והמתגוררת בדירה קטנה וצפופה, לספק לבנה את התנאים הטובים ביותר ללמידה ולהתפתחות. פערי הכוח בין הצדדים התבטאו למעשה בתלות של המשפחה בגורמי הרווחה על-מנת להגיע אל המוסדות הללו, מה שנתפס כאינטרס הן של העו"סית והן של בני המשפחה, אשר היו מה שמכונה לעיתים קרובות "משתפי פעולה", קרי, עמדו בציפיותיה של העו"סית ביחס להתנהגותם הרצויה (שם, עמ' 129).
בהיבט הזה מתבטא למעשה הרובד הסמוי, קרי, סדר היום של ההתערבות וחוקי המשחק שלה. הנער ומשפחתו הכירו הלכה למעשה רק את הפתרונות שהוצעו להם, ותוך ידיעה שאי-שיתוף פעולה עם מערך הרווחה עשוי להעצים את ההתערבות ולצמצם את מרחב התמרון שלהם. עבור המשפחה, אשר יש להניח שהפנימה דימוי עצמי של אוכלוסייה חלשה, התערבות גורמי הרווחה בה הייתה דבר שגרתי ואף מקובל חברתית בסביבתה הקרובה, ולמעשה מעולם לא ערערה על עצם קיומה, אלא ראתה אותה כחלק טבעי מחייה.
הגם שנעשו בראשית הדרך ניסיונות לגייס את הנער לשפר את תפקודו בבית הספר, הם לא האריכו ימים מאחר והפתרון הפנימייתי היה ברקע לכל אורך הדרך. המסר שקיבל הנער מהסביבה היא שיציאה לפנימייה בשנות בית הספר התיכון אמנם אינם הבחירה העדיפה, אך בהחלט לא סבלה בסביבתו מסטיגמה שלילית במיוחד בסביבתו הקרובה. זאת ועוד, המיתוסים המכוננים של החברה הישראלית ציירו אפילו את היציאה לפנימייה כהזדמנות.
בהקשר הזה מתבטא למעשה הרובד החבוי, כלומר, נורמות תרבותיות וחברתיות שבתוכן פועלים השחקנים השונים. ישראל בולטת ביחס לשאר העולם המפותח בחלקן של הפנימיות בהשמה החוץ ביתית – כ-75%, בעוד שבשאר העולם המספרים הם מתחת ל-50% (עטר-שוורץ ומלקמן 2020, עמ' 11). הסיבה לכך, לדעת עטר-שוורץ ומלקמן היא בתפקידם ההיסטורי של הפנימיות כמוקדי קליטה וחברות בעשורי המדינה הראשונים, אשר גרם להן להישאר עימנו ואף חסך מהן מעט מן הסטיגמה השלילית שמתלווה אליהן במדינות אחרות.
בנוסף, ראוי לציין את המסלול הישראלי הייחודי שנלקח כמובן מאליו, אשר הגיוס לצה"ל מהווה בו נדבך מרכזי וצויין על-ידי בני המשפחה כשיקול מרכזי בהחלטתם ובהחלטת הנער להירשם למסגרת פנימייתית. כבני מהגרים, נראה כי הגיוס לצה"ל מהווה צומת מרכזי בתהליך הקליטה שלהם, תודעתית ומעשית כאחד. כל אלו ועוד מוסכמות תרבותיות אחרות היוו בסיס להתנהלות העו"סית ולקוחותיה, כמעין מובן מאליו חברתי אשר נוכחותו במהלך הטיפול הייתה גורם משמעותי במהלך ההתערבות.
ביבליוגראפיה
אייזנשטדט מ., חורי-כסאברי, מ. (2013), ההקשר התרבותי של מדיניות הענישה כלפי קטינים בישראל, ביטחון סוציאלי 92, 9-31.
אייקן ג'. ווויזנר ס. (2004), משפט כעבודה סוציאלית (מאנגלית: לאה שובל), פורום חיפה לעבודה סוציאלית 2, 113-127.
גולדמן ר. (2017), אלימות כלפי עובדות ועובדים סוציאליים – ממצאי סקר, מידעו"ס 82, 10-13.
חסייסי ר. ווורגן י. (2016), ייצוג משפטי להורים בהליכי הוצאת ילדים ממשמורתם, הכנסת: מרכז המחקר והמידע.
סימקין ח. וסדן א. (2007), סוגיות של שליטה ועוצמה בתהליך ההתערבות המקצועית של פקידי סעד לחוק הנוער: נקודת מבטם של פקידי סעד ושל הורים במשפחות שבהן היתה התערבות בחוק, ביטחון סוציאלי 75, 115-135.
עטר-שוורץ ש. ומלקמן ע. (2020), דבר העורכים האורחים, בתוך: הנ"ל (עורכים), חברה ורווחה: רבעון לעבודה סוציאלית (כרך מ') – פנימיות וכפרי נוער לילדים ולדני נוער: סוגיות בעת ההשמה ולאחריה.
מבקר המדינה דו"ח שנתי 64ג - לשנת 2014: היבטים בטיפול המשטרה בקטינים המעורבים לכאורה בפלילים 431 (2014).
