בקצרה, הסרט מתאר את חייו של אדם הלוקה בתסמונת טורט, ומתאר את סביבתו בילדותו ובבגרותו. נעשה שימוש נרחב במוטיב הקולנועי המקובל של מסע בזמן, כדי להציג את הקשר בין האוריה ואירועים מסויימים בתקופת הילדות, לבין ההתנהגות והאופי בתקופת הבגרות כפי שהתגבשו עם השנים ונסיון החיים. נתבונן באנשי המפתח בחייו של הגיבור – האם, האב והאח, וננתח את השפעתם על הגיבור.
האב – דמות האב היא המורכבת ביותר, והתנהגותו משקפת למעשה את יחסה של החברה כולה לבעלי מוגבלויות (ולמי מאיתנו אין משקפיים/צלקת כלשהי וכו'). אפשר באותה המידה לכתוב ספר על התמודדות של הורים עם מוגבלות, רק עפ"י הדוגמאות השליליות מהתנהגותו. ניכר שהאב אוהב את בנו, אך הוא טעון מאוד. בקצרה, מספר רבדים בולטים ומובחנים הם ראשית ההתכחשות – האב אינו מקבל את בנו כבעל מוגבלות, אלא בורח מאחריות והתמודדות ומטיל על הילד את הנטל להתנהג "נורמלי" (קצת שליטה עצמית תפתור את זה). יש בכך גם חוסר הבנה של הסינדרום עצמו, אך בעיקר הרבה אמירות על יחסה האמביוולנטי של הסביבה לבעלי מוגבלויות – הלב אומר לנו שמדובר באנשים רגילים עם מגבלה או התנהגות ספציפית שקצת שונות, אך מבנה האופי האנושי מייצר שלל תגובות רגשיות להתנהגות הנובעת מן המגבלה, חלקן שליליות מאוד, גם אם לא במכוון כדי לפגוע. ברובד אחר, ניכר כי האב מאוכזב מאוד מעצמו, ופשוט לא יודע כיצד להתמודד עם התסכול (וכיצד ילמד את בנו להתמודד עם המוגבלות אם אין לו את הכלים הרגשיים בעצמו). בשורה התחתונה, שלא במזיד, יחסו של האב קשוח וחסר רחמים כלפי הילד, כאשר מצד אחד הדבר מכין אותו לחים עצמם, ומצד שני פוגע בתחושת האהבה, הקבלה והשייכות שילד כל כך זקוק לה במיוחד בשלבים אלו, ובמיוחד במצבו הנפשי של הגיבור. בסופו של יום, ההתייחסות של האב לקולות כגיהוקים, ותגובה המותנית והמיידית של "תירגע" בכל פעם שהקולות יוצאים, גרמו לנזק בלתי הפיך לנפשו של הנער, בצד הבאה לידי ביטוי של חוסנו הנפשי והרגשי. כפי שהגיבור מגדיר זאת, גם כאשר התסמונת קיבלה שם, והאב סוף סוף האמין לבנו (שההתנהגות אינה נשלטת), הוא עדיין לא האמין בו (שיצליח להתמודד), וחוסר האמון הזה הוא השבר הנפשי הגדול. לקראת סוף הסרט הגיבור מתעמת עם אביו, סוף כל סוף, ולאחר שאביו מתוודה על רגשות חוסר האונים והאשם שלו הוא מצליח לבסוף למצוא את הכוחות לסלוח לו, וכידוע כוחה של הסליחה מרפא.
האם – להבדיל מהאב, שפשוט בורח מהתמודדות ומאחריות, האם עושה כל שביכולתה כדי לסייע לילד להתמודד עם הסביבה הבלתי סובלנית (גם כשהציעו לה לבצע גירוש שדים), ובדרכה משיגה בערך את אותן תוצאות כמו האב. האם מכילה את הילד ואת הסינדרום, ומעניקה לו אהבה ללא תנאי, אך גם לה אין כלים מעשיים ללמד את הילד כיצד להתמודד עם התסמונת ולנהל אותה בממשק עם אנשים אחרים ובסיטואציות שונות. דווקא ההכלה הבלתי נגמרת של האם גרמה לילד תחושות אשמה קשות, שכן הסביבה כולה (האב, אותה לקוחה של האם, אפילו הממסד הרפואי) הטילו עליה את המלאכה ב- "לפתור" את ה- "התנהגות הבלתי ראויה" הזו.
