חלק א
סעיף 12א(א) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם בא להיטיב, כי הוא נועד לקלוט את עובדי הקבלן כעובדים מן המניין לאחר תשעה חודשים שהם מועסקים אצל אותו מעסיק בפועל. אבל הוא רוקן מתוכן, כי הפכו את חברות כוח האדם לנותני שירות, ונתנו הגבלות בחוק ובסוף החוק הוציאו את חברות השמירה והניקיון. כמו כן הפסיקה הגדירה את עובדי חברות כוח אדם בצורה מצומצמת, כך שכל חברות השירותים נשארו בחוץ, והחוק לא חל עליהם וההפרות נמשכות.
הנחת המוצא של הפסיקה הקלאסית היא שהמשתמש הוא המעביד. יש שורה של פסקי דין קלאסיים (כפר רות, קיפניס, מחלקת הבנייה, ועוד) שקבעו שכשיש יחסים משולשים, היחסים האמיתיים ייקבעו בין העובד למשתמש. בעצם הוציאו את הקבלן מהתמונה. פס"ד קיפניס למשל עסק באדם שפנה לאגד על מנת להתקבל לעבודה בעקבות מודעה שאגד פרסמה, והם הפנו אותו לחברת כ"א שתעסיק אותו. אחרי כמה שנים הוא תבע את אגד ונשאלה השאלה מיהו המעסיק. ביה"ד בחן מי פיטר ומי חתם על הפיטורים, וקבע כי מאחר ואגד חתמה על הפיטורים היא המעסיק. הפסיקה הקלאסית לא רוצה לשמוע על קבלנים בגלל ההיבטים השליליים שיש לזה.
חוק להגברת האכיפה מטיל את האחריות לסביבת עבודה הולמת גם על הקבלן וגם על מזמין השירות. בעקבות חוק זה, ניתן להטיל אחריות במקרה של מיקור חוץ לא רק על הקבלן שמעסיק ישירות את העובד, אלא גם על מזמין השירות (פס"ד גיא אליהו שעסק במיקור חוץ אצל ראש הממשלה). חוק להגברת אכיפה מוסיף על חוק העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם, כי כאמור לעיל חוק העסקת עובדים רוקן מתוכן, כי נתנו לו פרשנות צרה והחריגו נותני שירותים, והחוק להגברת האכיפה מטפל בהפרות בדיני עבודה לא רק בעניין של עובדי קבלן אלא באופן רחב יותר.
