סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע: "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". הסעיף מונה ארבעה תנאים מצטברים: א. נישואין וגירושין. ב. יהודים. ג. בישראל. ד. אזרחי המדינה או תושביה.
התנאי הראשון – עניני נישואין וגירושין. בכלל זה נכללות תביעות לשלום בית, הפרת הסכם גירושין, וכמובן תביעת גירושין כבעניינינו. גם גירושין בהסכמה, מכוח הסכם, נחשבים לענייני "גירושין" (פס"ד עמרני). תנאי זה מתקיים בעניינינו.
התנאי השני – יהודים. בפסיקה נקבע כי יהודי לעניין זה נקבע על פי ההלכה, היינו מי שנולד לאם יהודייה. הגדרת "יהודי" לצורך זה שונה מהגדרת "יהודי" לפי חוק השבות (פס"ד רופאיזן). גם מי שמחשיב את עצמו אתאיסט יכול להיחשב יהודי אם הוא יהודי על פי ההלכה, שנולד לאם יהודייה (פס"ד רוגוזינסקי). תנאי זה מתקיים בעניינינו.
התנאי השלישי – בישראל. בפס"ד כהנוף נקבע כי לעניין תנאי זה לא משנה היכן מקום עריכת הנישואין, אלא היכן מקום בני הזוג, יהודים בישראל. אם יש נוכחות פיזית של שניהם בישראל, ברור שמתקיים התנאי. הבעיה היא כאשר לא שניהם בישראל. לגבי התובע, נקבע כי לא חייבים נוכחות פיזית, ומספיקה נוכחות קונסטרוקטיבית, המתקיימת ממילא כאשר הוא מגיש תביעה בארץ (פס"ד הראל, פס"ד גיל). כאשר הנתבע לא נוכח פיזית בישראל, בפס"ד קריב נקבע כי תושבות קבע מקיימת נוכחות קונסטרוקטיבית. בפס"ד ורבר נקבע כי גם כאשר אין תושבות קבע, אפשר להכריע שיש נוכחות קונסטרוקטיבית לפי מבחני זיקות, ובפס"ד חג'ג' הודגש כי זה באזרחות ישראלית.
