הפילוסופיה של הדובר (ריק לבוי) ביחס לחינוך בכלל וחינוך מיוחד בפרט נראית קלה לעיכול וידידותית מאד למשתמש. אדרבה, במהלך ההרצאה נוצר אצלי הרושם שהתובנות שהוא מגיש לנו פותרות קשיים רבים שמלכתחילה לא חייבים היו להיווצר, כלומר קשיים חינוכיים והתנהגותיים שאני, כמחנך, מעמיס על עצמי שלא לצורך. למשל השימוש המופרז שלי בחיזוק שלילי.
כמורה, אני מנסה לחשוב מחדש על מאורעות עבר בכיתתי. למשל, יתכן שבמקרים מסוימים שבהם התעמתתי עם תלמיד יכולתי להשיג תוצאות טובות יותר אילו הייתי משתמש בטכניקה שמציע הדובר – חזרה שוב ושוב על הנחיה כאשר התלמיד מנסה להתווכח איתי ("אמרתי שעכשיו עליך לעבוד בכיתה", "אמרתי שעכשיו עליך לעבוד בכיתה", "אמרתי ש..."). אני זוכר מקרה מלפני שבוע שבו עשיתי טעות כאשר התחלתי "להתמקח" עם תלמידה על עניין מסוים (שלא מצא חן בעיניה). השיח בינינו הסתעף והתפתח ורק הגביר את המתח ביני לבינה וביני לבין שאר הכיתה. במקום זאת הייתי צריך לנהוג לפי טכניקת החזרה.
נראה לי ששתי המגיבות להרצאה מסכימות איתי, פחות או יותר, על הרעיון המרכזי שלה: יש לצייד את הילד במקסימום "אסימונים", דהיינו שגישת היסוד אל הילד צריכה להיות חיובית, נעימה, מכילה, אופטימית וכו'.
