סוגיית זהות מקצועית של מורים זכתה להתייחסות מועטה בלבד בשדה המחקרי עד לתחילת שנות האלפיים, ולא זכתה להגדרה מעמיקה ומקיפה דיה. זאת, בעיקר בשל הקושי המחקרי להגדיר את המושג באופן מלא. מחקרים רבים שעסקו בנושא כלל לא ניסו להציע הגדרה למושג, בעוד מחקרים אחרים התמקדו בעיקר בתפיסת המורה את תפקידו (פישרמן ווייס, 2011; קוזמינסקי, 2008).
קוזמינסקי (2008) רואה את הזהות המקצועית של אדם כחלק מזהותו האישית. לתפיסתה, הזהות המקצועית באה לענות עבור המחזיר בה על השאלות: "מי אני, או מה אני, כאיש מקצוע?"[1] קוזמינסקי מחלקת את מושג הזהות המקצועית של המוראה לשני חלקים:
תפיסת המורה את עצמו כאיש מקצוע, ואת חשיבות המקצוע בהתבסס על הניסיון המקצועי אותו צבר.
הדרך בה המורה נתפס על ידי סביבת ההוראה שלו (מורים, תלמידים והורים) ועל ידי כלל הציבור.
קוזמינסקי (2008) טוענת כי זהותו המקצועית, כמו גם תחושת המסוגלות העצמית של המורה, מושפעות מקשרי הגומלין שמתקיימים בין הנרטיב האישי של המורה כלפי מקצוע ההוראה לבין כוחות סביבתיים חיצוניים (פוליטיים, היסטוריים וחברתיים). השינויים בתפיסתו של המורה את זהותו המקצועית ואת מסוגלותו העצמית, משפיעים על ביצועיו כאיש מקצוע בתוך הסביבה החינוכית בה הוא פועל.
על מנת שמורה יצליח להתפתח ולצמוח מקצועית, כחלק מהתמודדותו עם הסביבה החינוכית בה הוא פועל, צריך להתקיים איזון בין מידת האתגר שהוא חווה לבין מידת התמיכה לה הוא זוכה. חוסר איזון ימנע את התפתחותו של המורה.