הגישה של קונסטרוקטיביזם בחינוך היא גישה אשר שמה את הדגש בתהליך הלמידה על חלקו של התלמיד. לפי תיאוריה זו למידה יעילה מתרחשת כאשר התלמיד לומד באופן אקטיבי, תוך כדי תהליך של עשייה, והוא זה אשר אחראי על הידע ועל דרכי ההטמעה שלו(Polin, 2018). כלומר, לפי התומכים בגישה זו יש לעודד את התלמיד לקחת חלק פעיל בשיעור ולא להעביר את הידע שאמור להיות מועבר בצורה של הטפה או הוראה פרונטלית ישירה. התלמידים צריכים לחשוב באופן יצירתי, להתמודד עם סביבות עבודה שונות ולגבש את היכולת למצוא פתרונות לבעיות שונות אשר יכולות לצוץ עבור התלמידים(שחר, 2011).
תיאוריית הלמידה הקונסטרוקטיביסטית מתבססת על עבודתם של חוקרים מתחומים שונים אשר קשורים לתחום החינוך. החוקר ז'אן פיאז'ה טען כי ידע לא נמסר בצורה הגולמית שלו מאדם לאדם אלא מועבר בתהליך רכישת ידע בו הקולט של המידע יוצר את ההקשרים ובונה את הידע החדש לפי הידע הקוגניטיבי הקיים(Polin, 2018). המידע החדש מעובד ומתקבל לא באופן בלתי תלוי, אלא לפי החוויות הידע הקודם של הלומד מאחר והלומד בונה את הידע שלו לפי הקשרים שבין הידע החדש והידע הקים, אשר הוא לומד באופן קונסטרוקטיביסטי הוא מגדיל את יכולת עיבוד המידע ואת הטיפול הנכון בו. כך מידע הופך לידע ולא נשאר בצורה הגולמית שלו בתור פריט מידע לא מעובד(שחר, 2011).
תהליך הלמידה, לפי הגישה הזו, היא תהליך של פיתוח עצמי של בניית הידע ולא יצירת מאגר של מידע אשר הקשרים בין הפריטים השונים לא ברורים ולא תמיד קשורים. דרך אחת שבה ניתן להגשים את העקרונות של הלמידה הקונסטרוקטיביסטית היא על ידי תכנית לימוד באמצעות פתרון בעיות ודיון(Polin, 2018)
