כאשר אנו מדברים על קשר בין סביבה וארגון, אנחנו עוסקים בעיקר בשתי תיאוריות ניהוליות מרכזיות, אשר המשותף להן הוא שהן רואות את הארגון כגוף אשר מושפע באופן מהותי מהצורה שבה הסביבה בה הוא נמצא משפיעה עליו ומשנה אותו בהתאם. התיאוריה הראשונה היא תיאורית ההתניות. תיאוריה זו גורסת כי תנאי הסביבה קובעים את הדרך שבה הארגון בנוי הלכה למעשה. יותר מכך, היכולת של הארגון להתאים את עצמו לסביבה תהיה ככל הנראה המרכיב שיקבע את מידת הצלחתו או כישלונו (שמיר וסמואל, 2002). כפי שאמרנו, הקשר בין הארגון לבין הסביבה הוא קשר של יחסי גומלין, כלומר, יחסי גומלין דו צדדיים, כך לארגון צריך שתהיה היכולת להשפיע על הסביבה בהתאם. קיימים כמה סוגים של סביבות שמשפיעות על הארגון ולכן נחשבות לסביבות ׳ארגוניות׳. סביבה טריטוריאלית למשל, או סביבה אנושית (טבעי שהסביבה הארגונית ביפן או בארצות הברית תהיה שונה מאד, עם נורמות שונות מאד, ותאלץ את חברה נתונה להתאים את עצמה לסביבות אלו). בנוסף, ארגונים נדרשים לקחת בחשבון את הסביבה הכלכלית, הטכנולוגית, ואת הסביבה החברתית והתרבותית (Schoonhoven, 1981).
הצורך של הארגון ׳להתחשב׳ בגורמים אחרים, בסביבות שונות ובארגונים אחרים (אם ממשלתיים או פרטיים), יוצר למעשה תחושה של תלות. מושג התלות בעצם בא לתת גישה אחרת לזו הגורסת כי החברה הפרטית היא חברה עצמאית בעלת יכולת לקחת החלטות עצמאיות לחלוטין אשר מורכבות אך ורק משיקולי רווח. גישה זו למעשה אומרת כי קיימים שיקולים אחרים, וצורך תמידי של הסתגלות, התאמה ומילת הכותרת, תגובה. הצורך להגיב על המתרחש בסביבה בה הארגון נמצא ולהיבנות בהתאם לה. תיאורית ההתניה מבהירה כי ארגון מסוגל להתקיים בכמה סביבות בו זמנית, ולכן להיות בנויה אחרת בחלקים שונים שלה.
