מאמר זה בא להציג את המצב הכלכלי, אשר שרר בארץ בשנות ה-70 עד שנות ה-90, תוך הצגת הבעיה המרכזית אשר הייתה עוד מקום המדינה, כי לא נוצרה כל מדיניות כלכלית, אשר תתווה את הדרך הנכונה לפעול.בנוסף הייתה חלוקת כספים מרובה מטעם הממשלה וסובסידיות רבות, אשר באו לעזור לארגונים ובנקים, בלי שתכנס הכנסה מותאמת לקופת המדינה מייצוא סחורות, אלא רק תרומות מחוץ לארץ ורנטות מגרמניה. התנהלות זו אפשרה לממשלות המשתנות, לנווט את כל התפתחות הכלכלה, תוך חלוקת המשאבים הלאומיים. מכאן שהייתה הסתייגות כלפי הבנית שוק חופשי והשקעות פרטיות בעלות אינטרסים.
מצב זה הוביל את קופת המדינה לגרעון עמוק והיפר אינפלציה, כאשר דווקא התעשיינים הפרטיים היו אלו אשר דרשו משק מבוקר. לכן הגיעה תוכנית החירום ב-1985, במטרה לייצב את המשק. המטרה החשובה היא הוצאת הממשלה מההיפר אינפלציה בו היא נמצאת, ולהביאה לשינוי במגמה הליבראלית הקיימת עד היום, במשטר הכלכלי מדיני של ישראל. תוכנית זו כמו המיתון באה להחזיר את השליטה לידי הממשלה תוך חיזוק המשמעת במשק, והבאת המשק למצב חופשי וליבראלי.הליברליזציה מאפשרת יבוא חופשי ואי העדפת ייצוא, בנוסף גם בנוגע למטבע חוץ, הליברליזציה מאפשרת אי הגבלת תנועת מטבע זר במדינה ומחוצה לה, כמו גם קביעת שער החליפין, אשר נעשה באופן חופשי יותר. המטרה של רפורמה זו הייתה, הקטנת תפקיד הממשלה מבחינה כלכלית, והעברת תפקידים לשוק הפרטי.
