המחלה ההולנדית (The Dutch Disease) היא תאוריה כלכלית לפיה ניצול משאבי טבע הזולים להפקה ומכניסים ממון רב לקופת המדינה, עלול לגרום נזק לכלכלת אותה המדינה. הרעיון המרכזי הוא שתזרימי ההכנסות של המדינה מהמשאב הטבעי יגרמו לקשיים בתעשייה היצרנית של הכלכלה הלאומית, הן בגלל קשיי ייצוא בעקבות עליית שער המטבע של אותה מדינה והן בגלל תת-פיתוח של הסקטור היצרני והעדר השקעות בסקטורים תעשייתיים שאינם נסמכים אל המשאב הטבעי המדובר. המונח "מחלה הולנדית" מתייחס במקור לגילוי של משאבי טבע, אבל הוא יכול להתייחס גם לכל התפתחות שכתוצאה ממנה נכנס למדינה זרם גדול של כסף זר, כולל עלייה משמעותית במחירי המשאב הטבעי, סיוע זר, והשקעה זרה ישירה. המונח נטבע בשנת 1977 על ידי המגזין 'האקונומיסט' (Economist, 1977) כדי לתאר את פגיעה בכלכלה הולנדית ובעיקר במגזר התעשייתי של הולנד בשנות ה 60 -70 לאחר הגילוי של מאגרי גז טבעי בים הצפוני. הגילוי גרם לתיסוף של המטבע המקומי, לפגיעה בכוח התחרותיות של התוצר ההולנדי, הגדלת היבוא, הקטנת היצוא, צמצום המגזר התעשייתי, עליית האבטלה ואינפלציה. מונח דומה ורחב יותר למושג המחלה ההולנדית הוא תאוריית 'קללת המשאבים' (Mehlum, Moene, & Torvik, 2006)אך בעוד המחלה ההולנדית ממוקדת בניתוח יצוא והתמחות, מנגנון של קללת משאבים קשור יותר לכלכלה מוסדית וכלכלה פוליטית. לפי תיאוריה זו, כסף קל הנובע מהפקת משאבי טבע עלול להביא להזנחת המוסדות החברתיים, לפגיעה בממשל תקין ולבזבוזים ממשלתיים. כך נוצר קשר שלילי בין החלק היחסי של אותם משאבי טבע לתמ"ג, לבין הצמיחה הכלכלית במדינה.
