הקדמה
החל משנת 2008 החלו מחירי הדירות בישראל להיתמר באופן תלול. עד שנת 2015 מחירי הדיור הממוצעים בישראל הוכפלו ביותר מפי 1.5, והגיע לרמת שיא היסטורית, בעוד השכר הממוצע עלה מ-7,583 ₪ לחודש ל-9,123 ₪ לחודש בלבד (עליה של פחות מ-20%). גל העליות נוצר בין היתר כתוצאה של ירידה קבועה בהיצע הדירות, אל מול גדילה מתמדת של כמות האוכלוסייה.
בהשוואה למדינות אחרות, מחירי הדיור בישראל גבוהים במיוחד ביחס לשכר הממוצע במשק. בהתבוננות בשוק הדיור בעשור האחרון, ניתן לומר באופן מוחלט כי כוח הקנייה עולה באופן מתון במיוחד, ומחירי הדירות למגורים עולים בצורה חדה.
בנוסף, עם פרוץ המשבר הכלכלי הגלובלי בשנת 2008 הוריד בחדות הבנק המרכזי את ריבית בנק ישראל מרמה של 4.25% בספטמבר 2008 ל-0.5% בלבד במארס 2009. כתוצאה ממהלך הורדת הריבית, גדל משמעותית הפער בין עלות המימון לתשואה משכר דירה, וקניית דירה להשקעה הפכה לערוץ השקעות אטרקטיבי, שהוסיף משמעותית לביקוש לרכישות דירות.
החל משנת 2010, וביתר שאת לאחר קיץ 2011 והמחאה החברתית, הכריזו הממשלות השונות על נקיטת צעדים ותוכניות שונות למיגור העלייה החדה במחירי הדיור. שרי אוצר שונים לאורך העשור האחרון יזמו דרכי התמודדות שונות שתפקידן לאפשר לזוגות צעירים (אשר מהווים למעלה ממחצית מרוכשי הדירות בשוק נכון לשנת 2019[1]) לרכוש דירות בישראל, בה כאמור כוח הקנייה של רוכשי הדירות אל מול מחירי הדירות המיתמרים הלך ופחת דרסטית במשך העשור האחרון. "מחיר מטרה", "מחיר למשתכן", "מע"מ אפס", ועוד, כל אלו נועדו ליצור הזדמנות לזוגות צעירים שמנסים לרכוש דירה למגורים לעשות זאת, על אף הנסיקה החדה במחירי הדיור.
