מטרת חברה הינה מיקסום הערך לבעלי המניות. מטרה זו יכולה להיות מושגת בשני דרכים: העלאת מחיר המניה וחלוקת דיבידנד. Hussainey (2010) מסביר שמדיניות הדיבידנד מהווה את גישתה הכוללת של הפירמה, בכל הנוגע לשיקול שבין חלוקת הרווחים החוצה לבעלי המניות, לבין השקעתם החוזרת בחברה. למדיניות זאת, איפוא, חשיבות מרובה לגבי המימון ארוך הטווח של החברה. מדיניות הדיבידנד מכילה, מעבר לסכום שיחולק ולתדירות שלו, גם שיקולים נוספים לטובת ערך המניות – כגון רכישה חוזרת של מניות או באמצעות ייעוד כספים למטרות שונות.
בעקבות כך יש לשאול מספר שאלות בסיסיות, בקשר ליחסי הגומלין שבין חלוקת דיבידנד לרמת הרווחים ולמחיר המניה:
מהם השיקולים של החברה לחלוקת דיבידנד?
האם חלוקת דיבידנד משפיעה על מחיר המניה?
האם חלוקת דיבידנד בהכרח באה על חשבון ההשקעות העתידיות של החברה, או על יכולתה לפרוע את חובותיה?
באם נניח שחלוקת דיבידנד תבוא על חשבון ההשקעות - האם חלוקת דיבידנד משפיעה לחיוב על מחיר המניה, או לא?
השיקולים לחלוקת דיבידנד
כאשר הדירקטוריון דן בחלוקת דיבידנד, הוא לוקח בחשבון הן את טובת החברה והן את טובת בעלי המניות. Hussainey (2010) טוען שהשיקולים בנושאי הדיבידנד (מבחינת טובת בעלי המניות) נשארו זהים בבסיסם לשיקולים שהיו בעבר. הנושאים הללו, כפי שזוהו ע"י Litner (מצוטט שם) הינם:
האם תשלומי דיבידנד יישמרו ברמתם הנוכחית או ישתנו? (מבחינת יכולת החברה לעמוד בתשלומי הדיבידנד).
