אפשר להניח בקירוב טוב מאד שהמצב הסוציו-אקנומי של אוכלוסיית יבשת דרום אמריקה הוא נמוך מאד, בהשוואה למצב הסוציו-אקונומי של אוכלוסיית יבשת אירופה. לפיכך, אפשר לנסות לבחון כיצד משפיע המצב הסוציו-אקונומי על תמיכה בהפרטת שירותים ציבוריים ובמדיניות רווחה, דרך התבוננות על הפרטת מערכת הבריאות שנעשתה במדינות דרום אמריקה, לעומת הפרטת מערכת הבריאות שנעשתה במדינות אירופה. בשני המיקרים, כאשר מערכת הבריאות מופרטת החולים ממנים את הטיפול ולא המדינה, ובתי החולים מתנהלים כעסק לכל דבר. כתוצאה מכך, נוצר מצב של אי שוויון ביכולת של האוכלוסיה לקבל טיפול רפואי.
בתחילת שנות שמונים החלה הפרטת מערכת הבריאות בהרבה מדינות בעולם, כך שבתחילה חלקה של המדינה בתשלום הטיפול היה גבוה יחסית, כ-80%, ועם השנים הוא ירד ל-60%. כתוצאה מכך צמח סקטור עיסקי חדש של בתי חולים פרטיים, ביטוחים רפואיים פרטיים, ונותני שרותים רפואיים פרטיים כמו מעבדות, חברות קייטרינג ועוד. לפי מחקרים שנעשו לפני פחות מעשור עלה כי במדינות אירופה מערכת הבריאות הלכה והפכה יותר ויותר פרטית במהלך השנים (Maarse, 2008). אף במדינות דרום אמריקה היה עידוד לקראת הפרטת מערכת הבריאות, אבל עלה שבמדינות אלו שיקולים פוליטיים וכלכליים ברמה המדינית השפיעו על ההפרטה, יש שעודדו אותה ויש שמנעו אותה. ברמת הפרט, האפשרות של קבוצות ממעמד סוציו אקנומי לא גבוה של מדינות דרום אמריקה להיכנס לשוק הפרטי החדש שנוצר, עודד את ההפרטה והגביר את התמיכה בה. אינטרסים של אליטות של פוליטיקאים דרום אמריקאיים גם הם הגבירו את ההעדפה להפרטה.
