ענפי החקלאות השונים בישראל מאופיינים במעורבות ותכנון ממשלתיים מאסיביים, שמטרתם להגן על התוצרת המקומית, להשיג ביטחון תזונתי לאזרחי ישראל ולשמור על אדמות הלאום. אגב כך, המדיניות החקלאית הישראלית מובילה להעלאה משמעותית של יוקר המחיה בישראל. היא מבוססת ברובה על תמיכות עקיפות המיועדות להשפיע על המחיר הסופי לצרכן, בניגוד למדיניות של תמיכה כלכלית ישירה בחקלאים. במאמר זה אעמוד על סוגיה זו, כמו גם על המחיר העודף שמשלמים אזרחי ישראל עקב המדיניות. תחילה אציג את הסוגים האפשריים התמיכה הממשלתית בחקלאות. כמו כן אסקור את הספרות הנוגעת להשלכות של סוגי מדיניות אלה. לאחר מכן אפרט אודות מדיניות התמיכות העקיפות הנהוגה בישראל והשלכותיה הכלכליות. לבסוף אמליץ על כמה צעדי מדיניות שעשויים לשפר את המצב.
ישנן שתי דרכים עיקריות בהן ממשלה של מדינה יכולה לתמוך בחקלאיה: הדרך האחת היא באמצעות תמיכות ישירות מתקציב המדינה – כמענקים או כתמיכה כלכלית כללית (לדוגמא, לצורך מחקר ופיתוח ועידוד השקעות). הדרך השנייה הינה באמצעות תמיכות עקיפות, שמטרתן להשפיע על מחירי השוק של התוצרת החקלאית. בין אמצעים אלה מצויים הטלת מכסי מגן, קביעת מחיר מטרה וקביעת מכסות ייצור. התמיכות העקיפות משולמות למעשה על ידי הצרכנים, ולא על ידי הממשלה (מבקר המדינה, 2018).
מדי שנה, מפרסם ארגון ה-OECD דוח מקיף העוסק במדיניות החקלאית של המדינות החברות בו, ומדינות נוספות.
