התיאוריה הכלכלית הרווחת גורסת כי המחיר הנדרש עבור מוצר או שירות מסוים יהיה שווה, בשיווי משקל, למחיר אותו מוכן הצרכן לשלם. אם נבחן למשל את מחיר הכרטיסים למשחקי הגמר של אליפות המכללות בכדורסל בשוק המשני ((secondary market, סביר להניח כי המחיר המקסימלי שרוכש פוטנציאלי יהיה מוכן לשלם יהיה קרוב למחיר המינימלי אותו בעלי כרטיס מוכנים לקבל עבור ויתור על הכרטיס. אולם, מסתבר שהפער בין מחיר הרכישה המקסימלי לבין מחיר המכירה המינימלי עומד על כ-1500$ (בממוצע) עבור אותו הכרטיס, כתלות בצד של המוכר או הרוכש )כרמון ואריאלי, 2000). דוגמה זו אינה יחידה מסוגהּ, במחקרים רבים נמצא כי ערך המוצר עבור המוכר גבוה בכפי שניים בממוצע מערך הרוכש הפוטנציאלי.
מחקרים אמפיריים בשנות ה-70 (למשל בקר, רונן וסורטר, 1974 ווייס, הול ודונג, 1978) הציגו לראשונה את ההטיה המתוארת לעיל, ועודדו הסברים לתופעה בה קיים הפרש מובהק בין המוכנות לקבל WTA)) והמוכנות לשלם (WTP) עבור מוצרים שונים. אולם, היה זה ת'אלר (1980) שטבע את המונח "אפקט הבעלות", המוגדר כנטייה של פרטים לייחס למוצרים ערך גבוה יותר כאשר אלו נמצאים בבעלותם. מאז מאמרו החלוצי של ת'אלר הצטברו ראיות אמפיריות רבות לאפקט הבעלות הן מניסויים במעבדה והן משווקים אמיתיים.
עבודה זו עוסקת באפקט הבעלות. לאחר פרק זה, בו אסקור בקצרה ממצאים אמפיריים המהווים בסיס לאפקט והפרק הבא בו אציג הסברים אפשריים לתופעה, אבקש להתמקד בתנאים והגבולות לקיומו של האפקט, כגון: אופי המוצרים שבהם האפקט אינו קיים ומאפיינים בין אישיים המקטרגים קבוצות של פרטים בהם אפקט הבעלות חזק במיוחד.
