מבוא
אחת השאלות המרכזיות בכלכלת רווחה הינה כיצד ניתן להעריך את רווחת הפרטים בחברה. מרבית הספרות הכלכלית בנושא אמצה את עיקרון העדפה הנגלית. עיקרון זה, אשר הוצע לראשונה על-ידי (1938) Samuleson, קובע כי ניתן להסיק את העדפות הפרטים מתוך צפייה בבחירות שלהם. בפרט, Samuelson הציע את עקרון ההסקה הבא: אם נצפה בפרט בוחר סל א' כאשר סל ב' אפשרי אזי נוכל להסיק כי הפרט מעדיף את סל א' לפחות כמו את סל ב'. הפילוסופיה שעומדת בבסיס עיקרון זה היא ליברטריאנית, כיוון שהיא משקפת את הרעיון שהאלטרנטיבה הטובה ביותר עבור הפרט היא זו שהוא היה בוחר לעצמו. אולם, לא תמיד ניתן ולא תמיד ראוי להפעיל את עקרון העדפה הנגלית שלSamuelson . ראשית, מבחינה מעשית עיקרון העדפה הנגלית ישים רק במקרים בהם הפרט מקיים את התנאי המכונה "האקסיומה החלשה של העדפה הנגלית". אקסיומה זו דורשת שאם הפרט בוחר את סל א' על-פני סל ב', הוא לעולם לא ייבחר את סל ב' על פני סל א'. האקסיומה החלשה של העדפה הנגלית מבטיחה כי הבחירות של הפרט ניתנות לרציונליזציה; כלומר, שבמידה ונפעיל עליהם את עקרון העדפה הנגלית של Samuelson נקבל יחס העדפה "שמתנהג יפה" (קרי, שלם וטרנזיטיבי).[1] עם זאת נמצא כי במקרים רבים מקבלי החלטות אינם מקיימים את האקסיומה החלשה של העדפה הנגלית (ראה למשל, Manzini and Mariotti, 2006).
