יציאה לקריירה שנייה יכולה להיות בחירה שמגיעה מאילוצים וכורח הנסיבות, אך גם בחירה מודעת ואמיצה לשנות כיוון בחיים. כתופעה חברתית לא מדובר בתופעה חדשה, אם כי בשנים האחרונות נראה שתופעה זו מתרחבת ומקבלת יותר לגיטימיות. ישנן מספר סיבות אפשריות לכך, בין היתר מדובר בשיפור שחל באיכות ואורך החיים, התפתחות הטכנולוגיה והתרחבות המקום שלה בחיים המודרניים (למשל היכולת של אדם לסחור באתרי מסחר אינטרנטיים כמקצוע), והגדלת החשיבות הניתנת להגשמה עצמית של האדם הפרטי[1].
עבודה זו תבחן את עצם היכולת של אדם לצאת לקריירה שנייה והאופציות התעסוקתיות העומדות בפניו, על פי חמישה גורמים חברתיים: ריבוד חברתי, ניידות חברתית, זהות מקצועית, פער בין דורי, לימודי מבוגרים. בנוסף תיבחן ההשפעה של שינוי הקריירה על האינדיבידואל.
המשמעות של ריבוד היא רמת ההפרדה וההבחנה בין מעמדות שונים בחברה וככל שחברה יותר מרובדת המעמדות יותר מובנים. מרקס (2001) שם במוקד התיאוריה שלו את המאבק המעמדי. בקצרה, מרקס רואה את הקונפליקט העיקרי בחברה במאבק בין המעמד הקפיטליסטי ששולט באמצעי הייצור (הכלכלה: ההון, מקומות העבודה) לבין מעמד הפועלים- עובדים והוא תופס את המערכת הריבודית כאמצעי "שעובד" עבור בעלי ההון כדי לשמר ולתחזק את הפרדה זו. במקביל, המעמדות הנמוכים נאבקים כדי לקדם את עצמם ולשבור את הגבולות הקשיחים בין המעמדות.
