מערכת הבריאות הציבורית היום כוללת בתוכה קשיים רבים אשר מונעת מאנשים לקבל את הטיפול היעיל ביותר ומאלצת אותם לפנות למערכת הפרטית. הפער בין הביקוש להיצע במערכת הציבורית מתבטא בזמני ההמתנה לטיפול, בחוסר היכולת לבחור את הרופא המטפל, בממדי השירות השונים וברמת השירות אשר מבטאים יחס אישי יותר במימד הפרטי. מטופלים רבים רואים במערכת הבריאות הציבורית כמערכת לא יעילה בעת מצבי חירום שכן הם נאלצים להמתין הרבה זמן בתור או ממתינים לתור שלהם ארוכות. מעבר לכך, גם כאשר כבר מגיעים לטיפול אצל הרופא, הוא לא יכול מבחינה מקצועית לסייע להם בכל פנייה שכן ההתמחות שלו מאוד כללית והוא משמש כשלב ביניים הכרחי לקבלת טיפול מהרופא המקצועי שנדרש. במקביל, ניתן לראות עלייה בהקמת יותר ויותר מוקדים לרפואה דחופה אשר כוללים בתוכם שלל רופאים מקצועיים ואפשרות לביצוע בדיקות מיוחדות בהישג יד, אם כי בתשלום. בסקירה זו אציג בצורה מדעית אמפירית את משתני המחקר בהם ארצה לדון בעבודה: שביעות הרצון של מטופלים מקופות החולים ומרופא המשפחה והפנייה למוקד לרפואה דחופה.
אם נתייחס לנתונים אשר מוצגים בדוח מצב המדינה לשנת 2017, ניראה כי ההוצאה הלאומית של המדינה על הבריאות הציבורית לא השתנה כמעט במשך יותר מעשור ואף ירד מאז 1996 וזאת למרות הגידול המשמעותי באוכלוסייה. בשנת 1996 אחוז ההוצאה הציבורית מתוך ההוצאה הלאומית לבריאות היה 69.8%, בשנת 2016 ההוצאה עומדת על 61.3% (צ'רניחובסקי, 2017: עמ' 4). הנגישות של הטיפול הרפואי תלויה במידה גוברת במימון הפרטי והצורך במימון זה מטיל נטל הולך וגדל על תקציב משקי הבית.
