סוכרת (Diabetes mellitus) הופכת להיות מחלה כרונית שכיחה ביותר ולכן היא מהווה דאגה בפני אנשי מערכת הבריאות, החולה ובני משפחתו, וזאת בשל הנטל שהיא מביאה עמה. בשנת 2016 פרסם ארגון הבריאות העולמי דו"ח גלובלי ראשון על מחלת הסוכרת. לפי הדו"ח, בשנת 1980 מספר חולי הסוכרת עמד על 108 מיליון איש (4.7%) מהאוכלוסייה, ונכון לשנת 2015, מספר חולי הסוכרת הוכפל פי ארבעה ועמד על 422 מיליון (8.5%) מהאוכלוסייה (World Health Organization, 2016). זאת ועוד, ההערכות הן שמספר חולי הסוכרת בשנת 2040 יעמוד על 642 מיליון איש, 1 מכל 10 מבוגרים יאובחנו כחולים (Ogurtsova et al, 2017). מחלת הסוכרת מתוארת כהפרעה מטאבולית המאופיינת בהיפרגליקמה כרונית הנובעת מפגמים בהפרשת האינסולין, פעולת האינסולין או שניהם וכן תנגודת הרקמות לאינסולין. היפרגליקמה מאופיינת בריכוז גבוה של גלוקוז בדם העולה מעל סף של 180 מיליגרם לדציליטר ((Kharroubi & Darwish, 2015).
שכיחות מקרי הסוכרת נמצאת בעלייה מתמדת בישראל, כמו בעולם כולו, בשל עלייה בתוחלת החיים וכן עלייה בהימצאותם של גורמי סיכון עיקריים בקרב האוכלוסייה הכוללים הרגלי אכילה לקויים, עודף משקל, השמנה והיעדר פעילות גופנית. בשנת 2016 דווחו לרישום הלאומי בישראל 507,349 חולי סוכרת בני שנתיים ומעלה, המהווים 6.2% מהאוכלוסייה. שיעורי הסוכרת עולים עם הגיל וזה ניכר החל מגיל 35 ומעלה (המרכז הלאומי לבקרת מחלות, 2016).
מחלת הסוכרת מתחלקת לארבעה סוגים: (1) סוכרת מסוג 1; (2) סוכרת מסוג 2; (3) סוכרת הריון; סוגים ספציפיים של סוכרת מסיבות אחרות.
