נדמה לא אחת שהפערים בין הכדורגלן הישראלי למקבילו האירופאי הולכים וגדלים. על אף שבתחילת שנות האלפיים קבוצות ישראליות זכו להישגים מכובדים ברמה הבינלאומית[1], בעשור האחרון הישגים אלו הפכו נדירים יותר ויותר והצטרפו לחוסר ההצלחה של הנבחרת הבוגרת להגיע לטורניר אליפות אירופה או גביע העולם. מעבר לכך, מדינות שנחשבו נחותות מישראל הן ברמה הקבוצות והן ברמת הנבחרות החלו לגבור עליה ברמות אלו וכך נוצרה תמונה לפיה הענף מתקדם ברמה העולמית אל מול קיפאון ברמה המקומית.
עבודה זו תשאף להצביע על ההבדלים בין הכדורגלן האירופאי והישראלי על מנת לאתר את הגורמים לאותו הפער, שכן לא ניתן לתלות אותו רק בגורמים מולדים או בגודל האוכלוסייה. זאת מכיוון שמדינות קטנות מישראל, למשל קרואטיה ואיסלנד, מדורגות יותר גבוה ברמת הנבחרות ועל אף שהליגות המקומיות ברמה נמוכה באופן יחסי, הן מייצאות שחקנים רבים לליגות הבולטות באירופה[2] באופן תדיר. לעומת זאת, נדיר לראות כדורגלן ישראלי אשר מגיע לקבוצות בליגות אלו ועוד יותר נדיר למצוא אחד שאף זוכה לדקות משמעותיות בקבוצתו.
מבוא
פיתוח שחקן כדורגל
האספקט המקצועי
האספקט הפסיכולוגי - חברתי
אילו מדינות יש לבחון
דמיון ושוני מבני
היכן ניתן להשתפר
אקדמיות הכדורגל
המודל הבלגי
מקצוע האימון
ידע ומחקר
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
