שאלה 1
1. לפי המודל רפואי, שהוא בעל ראייה מסורתית של המוגבלות, הרי שלאדם עם מוגבלות פשוט יש גוף שלא יכול לעשות דברים מסוימים כרגיל, ולכן האדם מוגבל. כתוצאה מכך אנשים עם מוגבלות יחוו ירידה בהזדמנות להיות מעורבים בעבודה ובחברה הרחבה יותר, מה שבתורו מוביל לירידה ברמת החיים ובסיכוי להתקדם חברתית. כדי להפחית את הנכות במודל זה, נדרשת מומחיות בליקויים השונים, כך שניתן יהיה למנוע אותם, לרפא אותם, לשפר אותם בטיפול או לטפל באדם עם המוגבלות, מה שמוביל להוצאות ציבוריות על יצירת מומחיות בסוגיות של מוגבלות, מתן טיפולים רפואיים, הכשרת תרפיסטים ורופאים מומחים וכדומה (Bailey, Harris & Simpson, 2015).
לעומת זאת, המודל החברתי של המוגבלות, המודרני יותר, קובע כי הליקוי והמוגבלות הם מושגים שונים ונפרדים, ומכך נובע כי המוגבלות אינה נובעת אוטומטית מלקות. המודל החברתי של מוגבלות היווה חידוש לעומת המודל רפואי לא רק בתכניו אלא גם משום שפותח על ידי תנועת הנכים, כלומר לראשונה אנשים מוגבלים הם שפיתחו מודל המתאר מוגבלות, המתבסס על רפלקציה של נכים על החיים והחוויות שלהם ומתוך הכרה בחוויה המשותפת שלהם של מוגבלות. כמו כן, המודל החברתי קובע כי מוגבלות היא תהליך.
שאלה 2
מושגים:
מודל רפואי: מודל זה משקף גישה לפיה רואים את המוגבלות כבעיה שקיימת בגופו של האדם. כתוצאה מכך, לפי הגישה, אדם זה דורש טיפול שנועד כדי לנסות ולתקן את המוגבלות, לחתור לקירוב לתפקוד תקין, או אולי בלית ברירה כדי לעזור לאדם להסתגל וללמוד לתפקד למרות המוגבלות. כך מתפרש מן המודל, כי מוגבלות היא בעיקר בעיה רפואית של האדם ובגינה הוא זקוק לטיפול (Goering, 2015).
המודל החיובי-אפרמטיבי: לפי מודל זה, לא רק שלא רואים את הפרט כאשם במוגבלותו ולא רק שמסתכלים על חסמים חברתיים, אלא אף יוצרים זהות חיובית וקהילתית סביב המוגבלות. כלומר, סביב המוגבלות מתכנסים לכדי קהילה, יוצרים תרבות חלופית, יוצרים קודים משל הקהילה, הופכים את המוגבלות לזהות וכדומה, והכול ברוח חיובית (שרגא-רויטמן, 2020).
