מאז סוף מלחמת העולם השנייה, ההזדקנות של האוכלוסייה עקב העלייה בתוחלת החיים, לצד ירידה בשיעורי הפריון, מובילים למחסור בכוח אדם ובידיים עובדות למשק, ומגדילות את יחס התלות באופן שלילי. שינויים דמוגרפיים אלה, משפיעים על הביטוח הסוציאלי לעת זקנה, או הביטוח הפנסיוני. על מנת להתמודד עם חיזוי משברי פנסיה עתידיים במצב בו לא תוכלנה קרנות הפנסיה והמדינה לממש התחייבויותיהן הפיננסיות, בשל נטלן הכלכלי כבד, ובשל היעדר הכנסה מספקת מעבודתה וממסיה של האוכלוסייה העובדת מבעוד מועד, מדינות רבות בעולם הראשון עוסקות בניסיון למצוא פתרונות ריאליים לבעיה זו. אחד המענים הבולטים, הנידונים ברוב המדינות, הוא דחיית גיל הפרישה, שיאפשר שנות עבודת רבות יותר, וכפועל יוצא, חיסכון פנסיוני גדול יותר לצד דחיית תשלומי הפנסיה וקצבאות הזקנה של הקרנות ושל ביטוח לאומי.
החוק במדינת ישראל קובע כי, כל עובדת שמלאו לה 20 שנים או עובד שמלאו לו 21 שנים, זכאים להפרשה לביטוח פנסיוני, המופרש על-ידי העובד ועל-ידי המעסיק. עם הגעתו של העובד לגיל פרישה, היינו, גברים בגיל 67, ונשים בגיל 64 (ביטוח לאומי) (משתנה בכפוף לשנת הלידה ולהחלטות משרד האוצר), מופרשת כל חודש 'משכורת' לגמלאי, בהתאם לסכום שצבר (שוורץ, 2011). הפנסיה בזקנה מתבססת על לוחות תוחלת חיים, הן בחישוב האיזון האקטוארי (כלומר התחייבות מול נכסים לאחר היוון), והן בקביעת הקצבה שתשולם למבוטחים בגיל הפרישה.
שאלת המחקר היא: האם העלאת גיל הפרישה תספק מענה הולם להתמודדות מול משברי פנסיה עתידיים במדינת ישראל?
מבוא
סקירת ספרות
התמורות הדמוגרפיות במאה ה-21
מוסדות המערכת הפנסיונית בישראל
העלאת גיל הפרישה כמענה לאתגרי הרשת הפנסיונית
התנגדויות להעלאת גיל הפרישה
גיל הפרישה עבור נשים
הצעות אלטרנטיביות לקטגוריית גיל כמדד לפרישה
שאלת עלות מול תועלת
ממצאים
ביבליוגרפיה
