״המטרות העיקריות העומדות ביסוד החוק הינן מטרות חברתיות של הבטחת רמת שכר מינימלית לעובד על מנת להביא לצמצום מעגל העוני והפערים החברתיים, לעודד העבודה ולקדם את השוויון בחברה. תכלית החוקר היא להבטיח את זכותו של העובד להתפרנס מעבודתו בכבוד [...]. תכליות החוק עולות בקנה אחד עם הוראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הבא להבטיח קיום אנושי בסיס לעל אחד מהפרטים בחברה״.[1]
דברים אלה של השופטת עדנה ארבל במהלך פסיקה שנתנה בשנת 2005 מתייחסים לחוק שכר המינימום הישראלי. החוק, אשר נחקק בשנת 1987 בישראל, נועד להבטיח פרנסה בכבוד של הפרטים המוחלשים בחברה וכחלק מהניסיון להקטין את הפערים בהכנסות ואי השוויון. חקיקת החוק נועדה לוודא כי בניגוד להסכמים קיבוציים על שכר מינימום שנחתמו משנות השבעים, העיגון בחוק יוביל לעלייה במספר המעסיקים, אשר ממלאים אותו ומשלמים לעובדיהם שכר מינימום. ברם, מחקרים שנעשו על ישראל והתמקדו במידת הציות לחוק שכר מינימום, מראים כי החוק מופר על ידי מעסיקים רבים יחסית, מה שיוצר מצב בו רמת השכר המינימלית אינה מובטחת לרבים מהעובדים בעלי השכר הנמוך ומדרדרת פרטים רבים לעוני.[2]
מטרת עבודה זו היא לבחון את סוגיית הפיקוח ואכיפת חוק שכר מינימום בישראל, תוך בחינה של הסיבות לאי הציות וניתוח של הקורבנות של אי הציות והענפים בהם אי ציות זה שכיח.
מבוא
שכר המינימום
המקרה הישראלי
סיכום
ביבליוגרפיה
נספחים