חשיפה של מעשי פגיעה באמצעות הרשתות החברתיות ובידי הנפגעות עצמן, נחשבת לאחת התופעות הייחודיות והמרתקות בסדר החברתי-טכנולוגי, וזאת מכיוון שהיא מבטאת בצורה כה מדויקת את רוח ומאפייני התקופה, ובעיקר, יוצרת התנגשות בין תופעות חברתיות כה רבות, המאפיינות את לב לבו של המאבק הפמיניסטי, בתוך מציאות פטריארכלית ובתנאים משפטיים, חברתיים וציבוריים. אותן התנגשויות, כפי שיוצג במסגרת מטלה זו, מבטאות דיון מורכב ופסימי שבו עולמה הרגשי והחברתי של נפגעת התקיפה המינית, נאלץ להתמודד עם החלטות של פשרה, כניסיון לתקן את המשמעות המשפטית והציבורית של התמודדות החברה עם התקיפה המינית, הפושה בחברה המערבית, כמו גם בישראל, המציבה אותה בעמדת נחיתות, וחסרת מענה (דנציג-רוזנברג ופלג, 2020).
נוכח דברים אלו, תופעת ׳החשיפה׳ של אירועי תקיפה מינית במסגרת הרשתות החברתיות, אשר לעיתים מתרחשת במצבים שבהם תלונה רשמית למשטרה לא מתבצעת, הינה על כן נחשבת בעיני רבים, כתגובה חברתית וציבורית למציאות משפטית בלתי אפשרית ובלתי תקינה. חשיפה של אירועי תקיפה מינית במסגרת הרשתות החברתיות, החלה כבר בשנת 2006, כאשר אקטיביסטית אמריקאית בשם טרנה בורק פתחה בקמפיין אשר מטרתו הראשית הייתה להביא נשים לעמוד על שלהן ולספר את סיפורן באומץ. אחד עשרה שנים אחר כך, בשנת 2017, השחקנית והכוכבת אליסה מילאנו, השתמשה בתגית (hashtag) של בורק (#metoo) כנגד אחד מהאנשים החזקים בהוליווד דאז, הרווי ויינשטיין, והחלה למעשה את ׳תופעת הביוש׳ ברשתות החברתיות, כפי שהיא מוגדרת בעברית, או את ׳תופעת ההוקעה׳, כפי שהיא נתפסת על ידי רבים אחרים (Finley & Johnson, 2019).
