המאמר מביע ביקורת כלפי אירועי תנועת "Black Lives Matter" בטענה שמדובר במחאה לגיטימית שיצאה משליטה והפכה אלימה בלא הבחנה. הוא מציג את פעילי המחאה כביטוי סטריאוטיפי של דחפים סותרים וחסרי רציונל. כמו כן, סג"ל מערבב טענות פוליטיות אל תוך הדיון בשאלות חברתיות, וקושר את המחאה לפעילות של "השמאל".
הכותב מתקף את עמדתו באמצעות מספר טענות מרכזיות.
הכותב איננו מתייחס לכל ההיבטים המתבקשים, ואף יותר מכך: רב הטפל על העיקר במאמרו. בתחילתו של המאמר, מצהיר סג"ל כי "אי אפשר להכחיש את הגזענות או האפליה או את העובדה שהקהילה השחורה בארה"ב מצויה במצוקה",[1] אך הוא עושה כן מיד אחרי הצהרה זו. אף נדמה כי הצהרה זו נכתבה כגילוי הנאות שבלעדיו לא היה למאמר כל תוקף, ועם זאת אינה מספקת לכשעצמה. סג"ל לא מתייחס כלל למצוקה שממנה נובעת המחאה או לסיבות לה, הוא לא דן בגזענות או באפליה שטוען כי לא ניתן להתעלם מהן, ואף יותר מכך: אין אף אזכור אחד לאירועים שקדמו למחאה וגרמו לפריצתה.
מנגד, מציג כותב המאמר ערב רב של טיעונים המנותקים מההקשר בו מתרחשת ונידונה התופעה. למשל, ההשוואה השטחית אל סיפורו של סטלין, כאשר הבסיס להשוואה הוא הטענה שבעוד סטלין טובח במיליונים, השמאל עשה כל שביכולתו על מנת להתעלם מכך.
