השפה העברית המדוברת מבוססת על הקאנון המקראי שממנו נוצקת הן דרך יצירת המילים ואופן הדיבור, והן הערכים שמאחורי המילים והשפה. בשל הייחוד של העברית כשפה בעלת הבחנה מגדרית ברורה, ניתן לבחון גם את אידאולוגיות מאחורי הקביעות על אופן הדיבור והפניה בעברית. נראה כי התפיסה המקובלת, וזו שנקבעה על-ידי האקדמיה ללשון, היא כי הפניה הבסיסית או הסתמית, הינה בלשון זכר. אף שנראה כי קיימת בתקשורת וברשתות החברתיות תנועה המנסה להכליל את שני המגדרים בפניה אליהם, באמצעות כתיבה עם לוכסן – אתם/אתן או באמצעות שילוב של מילים מוטות מגדר למילה אחת – אתםן או אתם.ן , וכן פתרונות נוספים, נראה כי האקדמיה אינה מעוניינת לאמץ שינויים אשר יכלילו את הנשים, גם במצבים בהם ישנו רוב נשי:
"בציבור מתהלכת שמועה ולפיה החליטה האקדמיה שבמקרים שיש רוב נשים יש לנקוט לשון נקבה.אבל זו אינה אלא שמועה, ואין לה על מה שתסמוך.צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר. היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין – כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא מסומנת. על כן צורת הזכר יפה גם לנקבות, מה שאין כן צורת הנקבה: זו מציינת רק נקבה ומוציאה את הזכר. זו דרכה של העברית. " (איך פונים לקבוצה שרובה נשים, ללא מחבר, ללא תאריך)
אף שאקדמיה היא הקובעת את חוקי העברית, והמוסדות הציבוריים כפופים להחלטותיה במסמכים הרשמיים, אין באפשרותה לשלוט במוצא פיהם של אנשים.
1. מבוא
2. שאלת מחקר
3. רציונאל
4. סקירת ספרות
5. מתודולוגיה
6. ממציאם ודיון
7. סיכום
ביבליוגרפיה
