מדיניות הרווחה הישראלית והשפעתה על העוני ועל השתתפותו בשוק העבודה של המיעוט הערבי בישראל

ערביי ישראל מהווים חלק בלתי-נפרד מהאוכלוסייה הישראל הכוללת, וחלקם הגבוה באוכלוסייה מחייב התייחסות הולמת לעוני המאפיין מגזר זה. החברה הערבית בישראל, על-אף היותה חברה מסורתית, נמצאת בתהליך של קבלת הקידמה והמודרניזציה, עובדה המסייעת לה לנסות ולצאת ממעגל העוני בו היא נמצאת. שינויים אלו באים לידי ביטוי בשיעור הולך וגובר של ערבים המצטרפים למעגל התעסוקה, רוכשים השכלה תיכונית ואף השכלה גבוהה ומציבים שיעור ילודה הולך וקטן.

כבר בהכרזת העצמאות שנחתמה ב-14 במאי 1948, ניתנה התייחסות רשמית ראשונה לקיומו של מיעוט ערבי במדינת ישראל: "מדינת ישראל [...] תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות... אנו קוראים [...] לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה, ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".[1] מדינת ישראל וממשלות ישראל לדורותיהן, ראו ועדיין רואות את המיעוט הערבי-ישראלי כאל חלק אינטגרלי במרקם החברתי בישראל. מדינת ישראל, כחלק מהיותה מדינת רווחה, מנסה לסייע לאוכלוסייה הערבית באמצעות חקיקה, יוזמות ומהלכים מעשיים שנועדו להטיב עם ערביי ישראל ולהוריד את שיעור העוני בקרבם. על-אף כל זאת, המיעוט הערבי בישראל עדיין סובל משיעורי עוני גבוהים, שיעורי אבטלה גבוהים לצד הכנסה ממוצעת נמוכה למשק בית ולהישגים נמוכים יותר מבחינה חינוכית בהשוואה למגזר היהודי.

מבוא

ערביי ישראל: נתוני יסוד

מדד העוני בישראל

השתלבות ערביי ישראל בשוק העבודה

מדיניות ממשלתית

סיכום

ביבליוגרפיה