מודל הרווחה סוציאל-דמוקרטי – המבוסס בעיקרו על צמצום פערי אי-השוויון בחלוקת המשאבים, מחייב שימוש במשאבים עצומים. המשאבים הללו הניתנים לשירותי רווחה כדוגמת חינוך, בריאות, ביטוח נכות, אבטלה וכדומה יאפשרו לאוכלוסיות חלשות לנהל רמת חיים ראויה ולאפשר את התפתחות החברות החלשות בדומה לאוכלוסיות חזקות יותר (Esping-Andersen, 1990, pp. 95, 108).
ישנה עמדה הגורסות כי עד לשנות ה-90 הולנד הייתה קרובה יותר למודל הסוציאל-דמוקרטי לפיה לאזרחיה ישנה זכות להגנה חברתית אוניברסאלית בלתי מותנית (ישנן דעות שונות כלפי אופי מדיניות הרווחה של הולנד – ודיון זה יוצג בהרחבה בפרק ג' במקרה הבוחן על הולנד) (Van Oorschot, 2006, p. 58; Van der Veen, & Trommel, 1999, pp. 290-291). מדיניות הרווחה של הולנד הגיעה לשיא השקעה בראשית שנות ה-90 והיא נאמדה ב-27.6% מהתוצר לאומי גולמי (תל"ג) (בהשוואה ל-15-20% בקרב ייתר מדינות מערב אירופה). מדיניות זו התאפשרה מפאת גילוי מרבצי האנרגיה במדינה שאפשרו למדינה לצבור משאבים פיננסיים גדולים ולחלק אותם בחזרה לאזרחיהם בצורת מדיניות רווחה (Van Oorschot, 2006, pp. 59-62).
נורבגיה גם-כן מוגדרת כבעלת משטר רווחה סוציאל-דמוקרטי מפאת הקריאה של המדינה לשוויון כלכלי בין האוכלוסיות, והן מפאת מידת ההסכמה הפוליטית הגבוהה במדינה כלפי גביית מיסים גבוהים לצורך מימוש שוויון וסולידריות חברתית (Esping-Andersen, 1990, p. 108). נורבגיה מקצה כ-20-25% מהתוצר הלאומי הגולמי שלה לטובת שירותי הרווחה המבוססים במידה רבה גם על משאבים הטבע במדינה (Adema, Fron, & Ladaique, 2011, p. 11; Eriksen, 2003, p. 445; OECD, 2019).
מבוא
פרק א. מדיניות רווחה
פרק ב. הקשר בין הון המדינה, מודל הפוליטית המעמדית ומדיניות הרווחה
פרק ג. משאבי טבע ועיצוב מדיניות רווחה בהולנד ונורבגיה
סיכום
ביבליוגרפיה
