1. ורשיצקי (2020) טוען כי מערכת החינוך הפכה למוסד שמייצר שמשמש כפס ייצור למומחים טכנולוגיים, הייטקיסטים ויזמים, אך אלו למעשה בורים בכל הקשור לעולם בני האדם, אינם רגישים ורמת המוסר שלהם נמוכה. הגלובליזציה תורמת חלק ניכר ממצב זה, וזאת בשל שחיקת מעמדות הביניים והחיפוש של בני האדם אחר יציבות וביטחון, אשר תורמים לנסיגה מערכים אוניברסליים. "כך צמח לו טיפוס ישראלי חדש, שאינו רק קונפורמיסט נבער מדעת, אלא גם חסר כישורים אזרחיים בסיסיים – לפחות על פי אמות מידה דמוקרטיות מערביות – ואשר דעתו כפופה אך ורק לשיקולים "פרקטיים" של עלות מול תועלת". לסיכום, טוען ורשיצקי כי יש לשנות את הציבורי והחינוכי וזאת על מנת לבלום את המצב בו אנשים פועלים על פי הרווח האישי שלו, פחות הומניסטי וחסר בערכים אזרחיים. "הישראלי החדש וחובב ההייטק אינו רק קונפורמיסט צר אופקים, אלא גם חסר כישורים אזרחיים בסיסיים. רק מהפכה בשיח הציבורי והחינוכי תוכל לבלום את ההתדרדרות".
2. גלובליזציה, פתיחת האפשרויות של בני האדם לסחור ולבוא במשא ומתן מכל נקודה בעולם, מביאה לעליית הרווחים האישיים. לכן, מהווה הגלובליזציה אתגר בחינוך לערכים מכיוון שלפי כתביהם של מקיאוולי והובס, דארווין ופרויד – מה שמניע את האדם באופן החזק ביותר לפעולה מבוסס על אינטרסים אישיים והנורמה היא שהאדם יפעל על מנת למקסם את רווחתו ותועלתו האישית. לפי תיאוריה זו, האדם לא יתאמץ כדי לדאוג לרווחת האחר, וערכיו ותפיסתו האזרחית, רמתו הרגשית והמוסרית יהיו נמוכים כי הם לא מה שיביא לו לרווח ולתועלת הגדולים ביותר (גרינפילד, 2015).
לפי רם (1999), בעקבות הגלובליזציה והמעבר מסביבה כלכלית ממשלתית- ציבורית לסביבה כלכלית עסקית- פרטית, נוצר גם שינוי במהלך החברתי והתרבותי של הפרטה ועקבות כך קריסה של הקולקטיב הלאומי – הפרטת ערכים תרבותיים, הפרדה בין משק וקהילה והפרטה מסוימת בחינוך. לפיכך, כאשר המדינה היא כבר לא הבעלים הישירים של המשק, קשה להוביל חינוך לערכים ונוצרים אתגרים בחינוך.
