ניתן לפתוח ולומר, כי קשרי הגומלין הקיימים בארץ ובעולם בין תקשורת לספורט הינם שכאלו משחר קיומו של הספורט המודרני. הספורט וענפי הספורט השונים מהווים עניין מתמיד אם לעניינים המקצועיים עצמם, שנמצאים על המגרש, ואם לאלו שמחוצה לו, שלעיתים נקראים רכילות ספורט. בשל כך, התקשורת ניזונה מספורט ונהנית מהפופולאריות של ענפי הספורט השונים, כדי לייצר רייטינג וצריכה של תקשורת מסוג זה (O'Reilly & Rahinel, 2006). הספורט לעומת זאת, צריך את התקשורת כדי לייצר 'סיפורים' המגדילים בכמה מונים את פופולאריות הענפים המסוקרים ומייצרים מסביבם אווירה המגדילה את יוקרתם, ובעיקר את מספר הצרכנים שצורכים ספורט ומאפשרים את קיום הענף. כך, פועלים שני הגורמים בהדדיות ובאחריות משותפת לגורלם (גלילי, 2000).
אך מה קורה כאשר תקשורת הספורט הניזונה מהספורט נתקלת בענף או ענפים אשר הצלחתם לעורר את רגשות הקהל פחותים? ומה עושה או עושים אותם ענפים אשר התקשורת אינה מצליחה או אינה מנסה לפתח ולהפוך לפופולאריים? במידה רבה, זה המקרה של הספורט הנשי, בעולם בכלל, אך בפרט בארץ, אשר בצד אחד עומדים כלי התקשורת אשר מתקשים ליצור אחוזי צפייה משידורים ושיווקם ענפי ספורט הנשי, ואילו מהצד השני ענפים אלו זוכים לסיקור מצומצם ההופך את שיווק הענף לכמעט בלתי אפשרי (Galily & Betzer-Tayar, 2014).
ספורט הנשים הינו סוגיה ודוגמא בעלת חשיבות של ממש המספרת על מרחב (בין מרחבים רבים ושונים) שבהם נשים למעשה מודרות, ואינן זוכות לזכויות שוות. בארץ ובעולם נשים נאבקות על היכולת לעסוק בספורט כמקצוע ראשי ובצורה מקצוענית.
