לפי דוח ארגון הבריאות העולמי, כ-15 אחוזים מבין אוכלוסיית העולם הם אנשים בעלי מוגבלויות. זאת אחת מקבוצות המיעוט המודרות ביותר בעולם. בישראל הקבוצה מונה שיעור דומה או מעט גבוהה יותר, בשיעור אשר עומד על מעל ל700 אלף בני אדם (דבידוביץ, 2011: 2). ההגדרה של האדם בעל המוגבלות היא הגדרה מעט מורכבת. במדינות שונות ניתן למצוא הגדרות שונות שבהם ניתן להגדיר אדם בעל מוגבלות. עבודה קצרה זה תגדיר את האדם בעל המוגבלות כפי שעושה זאת מדינת ישראל:
אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים (דבידוביץ, 2011: :3)
בישראל חלו שינויים גדולים בגישה של החברה ושל המדינה בנוגע לשילוב של אנשים בעלי מוגבלויות בשוק התעסוקה. המדיניות של היום גורסת כי אסור להפלות אדם בעל מוגבלות ובנוסף לכך לתת לו מענה לצרכים המיוחדים של אוכלוסיית האנשים בעלי מוגבלויות. בעשור האחרון חיים בישראל כמיליון וחצי אנשים המגדירים את עצמם בתור בעלי מוגבלות מסוימת. שיעורם באוכלוסייה עובר במעט את העשרים אחוזים. כמעט מחציתם הם בגיל העבודה (אלפסי- הנלי, 2016).
חלק מן השינויים הללו הביאו לחקיקה אשר נועדה לשפר את מצבם של בעלי המוגבלות ולגרום להם להיות משולבים בחברה בצורה טובה יותר מן העבר. זאת מתוך תפיסת עולם אשר רואה במדינה את האחראית על הרווחה של אותם האנשים.
מבוא
1. הגדרות ותפיסות תרבויות וחברתיות ביחס לאנשים בעלי מוגבלויות
2. חקיקה ומדיניות לאורך השנים
2.1 תקופה I – חקיקה דיפרנציאלית
2.2 תקופה II – נורמליזציה ושילוב
2.3 תקופה III – שוויון. מחקיקה סוציאלית לחקיקת זכויות
2.4 חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות
5. שינויים באחוזי העסקת בעלי מוגבלויות לאור החקיקה
6.1 מגמות ומאפייני אוכלוסייה
6.2 מאפיינים תעסוקתיים
6.3 בחינה כללית
השוואה שילוב בעלי מוגבלויות בשוק העבודה: ישראל אל מול ארצות הברית
דיון ומסקנות
ביבליוגרפיה
