א. רכס, "הערבים בישראל וערביי השטחים: זיקה פוליטית וסולדריות לאומית (1988-1967)", המזרח החדש ל"ב, תשמ"ט, עמ' 191-165
למלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים היו השלכות נרחבות ועמוקות על יחסי יהודים – ערבים, על הכלכלה והתעסוקה לאחר כיבוש השטחים, על ההתנחלויות והוויכוח האידאולוגי בתוך ישראל, ועל יחסי ערביי ישראל עם ערביי השטחים וסגירת המעגל הפלסטיני. המאמר עוסק בקשר בין ערביי ישראל לערביי השטחים על רקע ההתפתחויות בסכסוך הישראלי – ערבי ובתנועה הלאומית הפלסטינית.
תקופה ראשונה – 1967-1973 – בניגוד לציפיות השלטון הישראלי, גילו ערביי ישראל כי הם במצב של נחיתות מול ערבי השטחים בכל הקשור לרמת ההשכלה התיכונית ולהיקפי ההשכלה הגבוהה. כמו כן, המפגש עם ערביי השטחים חידד והגביר את עוצמתו של קונפליקט הזהויות בו היו מצויים כערבים שגרים במדינה יהודית, ונע בין קבלה פסיבית של מדינת היהודים והשתלבות בה לבין טיפוח זהות לאומית נפרדת. ערביי ישראל מצאו עצמם עם מס' מצומצם שהשתלב במוסדות השלטון ובמצב של תת ייצוג פוליטי בהשוואה לערביי השטחים.
ערביי השטחים זכו להתעניינות רבה מצד הממסד הישראלי, מה שגרם לערביי ישראל רגשות נחיתות. כמו כן, זכו ערביי ישראל ליחס חשדני ותיוגם כבוגדים מערביי השטחים לאחר 19 שנים של חיים תחת השלטון היהודי. ערביי ישראל הסתגרו בתוך עצמם, מחד, ופיתחו רגשות לאומיים פלסטיניים מאידך. ישראל מצידה דכאה כל ניסיון לפעילות לאומית – רדיקלית של ערביי ישראל, דבר שהוביל מצד אחד לפעילות חבלנית ומצד שני לעזיבת חלק ממנהיגי הציבור הערבי לחו"ל
