במעמד הקמת הממשלה הראשונה, ב-8 במרס 1949, נאם ראש הממשלה דוד בן גוריון ואמר: "לא אעמוד כאן בפרוטרוט על צורכי הביטחון, אך אזכיר במילים ספורות את השירותים החיוביים: חינוך, בריאות, ביטוח סוציאלי, שמירה על רמת חיים הוגנת, תרבותית, תוך כדי מלחמה ביוקר-החיים וליישוב השממה, לקיים עזרה הדדית, להקדים תביעה מעצמך בטרם תתבע מאחרים, להעדיף את טובת הכלל – וכיוצא באלה, ממצוות יום-יום בחיי אדם וציבור. והמאמץ יידרש מכל איש, מן היחיד ומן הרבים, מן הפרט ומן הכלל... אני מאמין, שציבורנו מסוגל להיענות לתביעות חמורות... אין לעמוד במבחן גורלי זה מבלי שהמדינה תכוון את כל יכולתה היוזמת והמסדרת לקראת מילוי שלוש המשימות הגדולות המוטלות עליה, בעזרת כוח האדם והמשק והאפשרויות הכספיות העומדות ברשותה" (אריאן, 2015: 87).
ישראל הוקמה כמדינת רווחה ולאורך כל שנות קיומה הפעילה מערכי רווחה רבים ומגוונים. כבר בתחילת דרכה היא העמידה בפני אזרחיה מערכי בריאות מתקדמים, ערוצים לחיסכון פנסיוני, הסדרה מתקדמת של חוקי העבודה והבטחת זכויות סוציאליות לרוב, כמו גם מערכי חינוך ציבוריים, דיור ציבורי, לשכות תעסוקה ועוד. נוסף על כך, במסגרת הדאגה לתושבים, המדינה הקימה לשכות רווחה לטיפול במשפחות או פרטים במצוקה. כל תחומי הטיפול האלה נכנסים תחת המערכת לביטחון סוציאלי במדינה אשר תכליתה להגן על הזכויות הסוציאליות של האדם. לצורך כך הוקם המוסד לביטוח לאומי אשר הופקד על העברת קצבאות שונות כמו קצבת אבטלה, קצבת נכות, קצבת אובדן כושר הכנסה, קצבת זקנה וקצבת ילדים.
מבוא
אוכלוסיית המחקר
סיכון חברתי של הגיל השלישי
חקיקה והסדרים של מערכת הביטחון הסוציאלי של הגיל השלישי
מקרה בוחן: קורונה
סיכום ומסקנות
ביבליוגרפיה
