אמביוולנטיות חינת הרצון להשתייך לחברה הישראלית מול הנאמנות לזהות לאומית והדגמת התפתחות פוליטית סביב נושא החינוך, במגזר הערבי
רקע – התפתחויות פוליטיות
המיעוט הערבי מהווה כ- 20% מכלל האוכלוסייה בישראל (הרבון ושות., 2013). לפי מאמרה של הרבון (שם) במהלך השנים התעצבה זהות כוללת של אזרחי מדינת ישראל הערבים, המורכבת משני מרכיבים: אזרחי ישראל; לאומי פלסטיני. זהות זו הנה תוצר של הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ולא כמדינת כל אזרחיה, לרבות האוכלוסייה הערבית, אף על פי שיש לה קשר היסטורי ודתי לטריטוריה של המדינה. בתוך תרבות פוליטית של ישראל, נוצר מתח בין זהות אזרחית לבין זהות לאומית של המיעוט הערבי.
כעשרים שנה מאז קום המדינה ב-1948, האוכנוסיה הערבית נהגה בפוליטיקה סבילה של "הסכמה בשתיקה".
החל משנות השבעים החלה פוליטיזציה של האוכלוסיה הערבית. מודל של לוסטיק (לוסטיק, 1979) גורס כי אליטות שולטות במיעוטים, בחברות שסועות באמצעות מנגנוני פיקוח. זה מתרחש גם כיום, בדרכים סמויות מבעבר. מנגנוני שליטה של יהודים בערבים יוצרים תת אוכלוסיה נפרדת, אשר תלויה בחברה הדומיננטית. כתוצאה מתחים ערכיים ונטיות פוליטיות שונות- נוצר פיצול בתוך החברה הערבית. הפיצול מתייחס לאופי המאבק על משאבים כלכליים, עמדות פוליטיות וחברתיות.
גישת פוליטיזציה – מאבק אדאולוגי. ערבים הם קבוצה לאומית נבדלת ים בעיות ייחודיות, השואפת לשוויון עם היהודים. הם נאמנים למדינה ולחוקיה ורואים עצמם כפלסטינים רק במובן של גילוי הסולידריות עם השאיפות הלאומיות של פלסטינים בשטחים. לצורך המאבק יעשה שימוש בכלים שהמשטר והחברה הישראלית העמידו לרשות כל אזרחי המדינה. ישראליות ופלסטיניות אינן מנוגדות, אלא משלימות.
