תמיכת המדינה באזרחיה הינו דיון ממושך ונפוץ בתרבויות רבות. תפקידה של המדינה נועד בין היתר לספק ביטחון קולקטיבי לאזרחיה, לספק מסגרת תרבותית וכן לספק ביטחון סוציאלי לקבוצות נזקקות בגבולותיה. הגישה האחרונה זוהתה כבר במאה ה- 18 בבריטניה ויושמה ביעילות בגרמניה כבר במאה ה- 19, כאשר מדינות אלה קבעו חוקים לאומיים המחייבים את המדינה לתמוך באזרחיה לצורך הקלה בעוני, חלוקה מחודשת של משאבי המדינה ותמיכה בתושבים שמתקשים לקדם את מעמדם הכלכלי עקב מגבלות פיזיולוגיות (Prasad, & Gerecke, 2010). עד מהרה תפיסה זו התפשטה בכל העולם, כאשר שיאה היה עם כינון האומות המאוחדות לאחר מלחמת העולם השנייה ופרסומן של אמנות חברתיות ומשפטיו שנועדו לקדם את בטחונו, כבודו ומעמדו של האדם (בן-ישראל, 2013).
ואכן אחת הטענות השגורות במסגרת הביטחון הסוציאלי היא כי בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה עד לשנות ה- 70 של המאה ה- 20 הביטחון הסוציאלי בעולם והן בישראל נהנה מתקופת שפע ושגשוג. אולם החל משנות ה- 70 והתעוררות מדיניות ההפרטה בעולם, הביטחון הסוציאלי החל לספוג קיצוצים כלכליים נרחבים במדינות רבות – כולל ישראל. שיאו של התהליך בישראל התרחש בראשית המילניום החדש כאשר מדיניות הרווחה בישראל על מגוון סעיפיה ספגה שחיקה משמעותית בהקצאת תקציבים (אבירם, גל, וקטן, 2007). שחיקה זו איננה מובנת מאליה שכן ישראל, בדומה למדינות רבות אחרות, חתומה על אמנות בינלאומיות המקדמות את הביטחון הסוציאלי של הפרט כדוגמת האמנה האוניברסאלית לזכויות אדם (1948) והן האמנה הבינלאומית בדבר ביטחון סוציאלי (1952).
1. מבוא
2. ביטחון סוציאלי – הגדרות ורקע היסטורי
3. סטנדרטים בביטחון סוציאלי
4. אבטלה וזקנה בישראל
4.1 קצבאות אבטלה
4.2 קצבאות זקנה
5. דיון והמלצות
6. ביבליוגרפיה
