הטענה העיקרית שעולה במאמר היא כי השינויים במדיניות כלפי המובטלים בישראל בנקודות זמן שונות נובעים מהתגובה השלילית של קובעי המדיניות באותן נקודות זמן למאפייני המדיניות בעבר. בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ההשקפה הרווחת הייתה כי הדרך הנכונה להתמודד עם אבטלה היא אימוץ של מדיניות פעילה שבמרכזה יצירת מקומות עבודה והספקה של תעסוקה למובטלים, והימנעות מצעדים פסיביים, כמו מתן סיוע כספי למי שאינו עובד. בעקבות גישה זו קמה קרן חוסר עבודה, ולמרות שניכר כי חלק מראשי ההסתדרות הבינו כי לא ניתן להימנע לחלוטין מהענקת סיוע כספי למובטלים בתקופה של אבטלה גדולה, המגמה השלטת הייתה ברורה והעדיפה עבודה על פני סיוע כספי.
למרות העמדה הרשמית של העדפת עבודה על פני סיוע, הייתה בפועל המציאות שונה, כאשר בשיא המשבר שימש רוב הכסף לא לעבודה, אלא להענקת סיוע כלכלי למובטלים. בשנים שבאו לאחר מכן, היו אלה ההישגים במאבק באבטלה בשנות השלושים, המחיר הכבד ששולם בהתערערות היציבות הפוליטית, הסולידריות הפנימית ובמשאבים, לצד אי ההצלחה להימנע מתשלומי סיוע, שעיצבו את אופן התייחסותה של ההנהגה לנושא האבטלה בהמשך. ואכן, גם בשנות החמישים ובראשית ימיה של המדינה, הייתה העדפה למדיניות של יצירת תעסוקה זמנית במגזר הציבורי מכל דרך אחרת של התמודדות בנושא האבטלה. אך לבחירה זו היו מגבלות והשלכות שליליות רבות. מספר מחוסרי העבודה אשר היה יכול להשתתף בעבודות היזומות היה מועט, והשכר ששולם בעבורן היה זעום. העבודות היזומות היוו פתרון רק לעשירית מהמובטלים באותם ימים, ולמרות זאת נדחה הרעיון של תשלום אבטלה.
